לילות לבנים
בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן.
בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן. |
| 8/2009
אלה החיים. שבזכותם אנו קיימים.
הוא דווקא דוגמה לחולה סרטן שהחלים. בחור צעיר בגילי, שפגשתי בבית חולים בזמן שביקרתי את בר, הילדון מהפוסט הקודם. הם הכירו כששכבו מיטה ליד מיטה באחד משבועות הטיפולים הכימותראפיים האינטנסיביים.
אז הוא סיפר, שנשלח להקפיא זרעונים. מסתבר שזה הליך שגרתי אצל חולי סרטן, בגלל שההקרנות והטיפולים עלולים לעקר. הוא סיפר על החוויה בחיוך: "אתה נכנס לחדר מעופש. נועל. על השולחן מחכות חוברות חינמיות, אלה שמחלקים בפיצוציות בחינם עם הטלפונים של הזונות". "בננה?", שאלתי והראיתי בקיאות מיותרת של תל אביבית לשעבר חרושת פיצוציות. "כן, בננה, איך ידעת? בכל קרה גם ככה לא התכוונתי להשתמש בחוברות אלא בדימיון שלי". טוב, אז מסתבר שהחיים זה לא אמריקן פאי ואין איזה אחות עם כפפה וידע במיקומה של נקודת הג'י הגברית שעושה בשבילו את העבודה. אחר כך הוא השוויץ בזה שבתום ההליך וגם בזמן הטיפול היתה לו ספירת זרע מרשימה "האחות היתה המומה. 12 אלף!! יום אחרי יום!!". כנראה שזו הדרך להשוויץ בגבריות בימינו.
ולחשוב שהשיחה הזו החלה כשהיפצרתי בבר להוריד את הלפטופ איזור החלציים בגלל הקרינה, כדי שהזרעונים שלו לא ישחו הפוך ובזיגזג...
ניתקתי קשר עם אחת החברות הכי טובות שלי. זו שהיתה קוראת לי "אישתי,. זו שהייתי מדברת איתה לפחות חמש פעמים ביום. זו שידעה הכל עליי ואני ידעתי הכל עליה.
לפעמים בחיים יש שבילים. וצריך לקחת את הדרך האמיצה. לפעמים צריך להכיר במציאות ולהחליט החלטות כואבות מתוך הכרה שאנשים אינם משתנים. ואני מתגעגעת אליה לפעמים, אבל יודעת שזה הצעד הנכון.
אנשים באים והולכים, אבל אני נשארת עם עצמי. והגעתי למצב שלא יכולתי להסתכל על עצמי בראי אם הייתי נשארת חברה שלה.
אז מה קרה שם?
לפני שנה פלוס היא סיפרה לי שבגדה בחבר שלה. לא רק שעשתה דבר כה מגעיל, היא גם השוויצה בזה. היא הרגישה 'גבר-גבר' עם מה שעשתה. אמרתי לה שזה לא פייר. שהוא בחור טוב. שתעזוב אותו ולא תפגע, כי הוא אהב אותה. מאד.
אבל היא לא הקשיבה. היא היתה במשך השנה שהם היו יחד עם 3 גברים אחרים מלבדו. עם אחד מהם היתה חודש אחרי שהכירו, במהלך ביקור מולדת ברוסיה. "הפסקתי להימשך אליו" תירצה.
חשבתי שבשם החברות אוכל להתעלם מזה. אבל טעיתי. וזה הציק לי. זה לא הירפה. זה היה שם כל הזמן, כל פעם שדיברתי איתה. זה הציף לי זכרונות רעים מאד מהעבר, דברים שרציתי לשכוח. זה הציף לי איך אני הרגשתי כשנבגדתי. והזכיר לי איך הרגיש נבגד בן זוגי כשנפרדנו, עדיין גרתי בביתו אבל יצאתי עם אחר.
אבל היא באמת בגדה. על כל המשתמע מכך. הם לא היו פרודים.
ואומרים שמי שבוגד בבן זוגו, הוא גם בוגדני כלפי חבריו. כך שמאותו היום, לא חשתי שאני יכולה לסמוך עליה באמת. גם כשהיא היתה שם בשבילי, כמו שמצופה מחברה טובה, היא לא תמיד תמכה. תמיד השיחה נסבה אליה, אל הכאב שלה.
ואז התחלתי לסנן שיחות טלפון שלה. ופחות לחזור אליה. גם אמא שלי קלטה אותה ואמרה לי "תיזהרי ממנה". ואז היא עשתה לי קטע מסריח בעבודה. ולאחרונה היא התחילה לקנא שיש לי חבר ושלה זרק אותה. היא התחילה להגיד שהוא לוקח לה את תשומת הלב שלי. והיא התחילה ללכלך עליו. ואז גם גיליתי שהיא מלכלכת מאחורי גבי. וזה היה צילצול ההשכמה שלי.
ובן זוגה לשעבר משום מה שומר איתי על קשר לפעמים. ומבחינתי זה סבבה, כי הוא בן אדם טוב. והוא רצה ממנה ילד. ובית בורגני. ומסך פלזמה מול שולחן של איקאה עם עציץ. והיא רצתה לשבור את ליבו. והצליחה.
אז עכשיו אני שברתי את ליבה. והיא באמת לא מבינה למה נטשתי. ואין לי גם כוח להסביר. ואני מקווה שלא רכשתי לי אוייב במקום אוהב. אבל זה כנראה המחיר של לסבול את עצמי.
אחרי ההופעה המצוינת שלו עם הלהקה, חזרנו אליו הביתה. הוא היה שיכור וחיבק אותי. הוא סיפר לי לפני חודש שיש לו פחד נטישה. ואז הוא אמר לי "אני אוהב אותך. את לא תעזבי אותי, נכון? את לא תפגעי בי".
והשאלה הזו הפחידה אותי. היתה שתיקה ואז הסתכלתי לו בעיניים ועניתי לו את מה שרצה לשמוע. אבל בלב אני לא יודעת מה התשובה.
אחר-כך כשהוא נרדם ירדו לי דמעות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין