| 8/2009
קפטן ג'ק מפליג למרחב..כללל הההיום.
ראיתי אותו היום בתור בקופת חולים. מדדה על רגלו הבריאה, צולע, הולך בקושי לכיוון האחות. פניו חרושות קמטים כמו הים שאהב כל כך. ולראשו הכובע הנצחי, אותו הוא מוריד רק במקלחת - כובע דהוי, לבן של רב חובל עם עיטורי זהב ומצחייה שחורה.
כשפנה לשוחח עם המזכירה הרוסייה נזכר בספינה שלו. גם בקבינה שלו במרי אליזבת השנייה, היו שולחנות מעץ מלא. רק ששם באונייה היה להם ריח של ים ופה הכל הסריח מתרופות. בספינה שלו היה ריח משכר. ממכר. ריח עתיק שמשלב ריקבון וויסקי זול שחילחל מבעד לסדקים.
"פעם הייתי מישהו" מילמל לעצמו והתבונן בטופס עם התור לפרקטולוג שהודפס עבורו. "לא פחות ולא יותר מקפטן בצי המלכותי של המלכה" אמר בגאווה. שיבעה אנשי צוות היו תחת פיקודו. מהמובחרים שבבניה של בריטניה. כל אחד מהם תיקתק את עבודתו במיומנות. האחד בישל. שניים תפעלו את הסיפון העליון. אחד ניקה. אחר היה מכונאי וזמר חובב. והשניים האחרים עזרו לכולם. הוא נזכר בצ'ארלי התוכי שלו. כמה זיונים הוא היה משיג בזכותו. צ'ארלי ידע לשיר את לקוקראצ'ה מהתחלה ועד הסוף. וגם ברברס, לשיר את כל מילות השיר הפוך.
בכל עיר נמל בה עצר היתה לו את הנערה שלו. כולן אהבו את צ'ארלי התוכי וחיכו לשובו של הקפטן חזרה לנמל. פעם זונות היו קלות לתפעול. כל מה שהן רצו זה ליקר ודג מלוח, רצוי לאקרדה. אז הוא סיפק להן. והן בתמורה אהבו אותו ללילה. אבל הוא לא אהב אותן.
בנמל הכי נידח, איפהשהו ליד ספרד, הוא פגש אותה. היא דווקא לא אהבה דגים, למרות שפינטז עליה ערומה בים, כמו בת ים קטנה. עיניה השחורות חדרו לליבו. השימלה הקצרה שלה תמיד חשפה רגליים חלקות ושזופות. שערה הארוך הכהה התבדר ברוח משחיכתה לו על המזח. מבטה היה עצוב, אבל כשהביטה בו חייכה ושיניה הלבנות נצצו כמו אלף מראות ויהלומים. הוא אהב אותה. פעם חיבק אותה בישיבה על קצה האונייה, וביחד חרטו על העוגן את השמות שלהם. כשעשה איתה אהבה, היו רק שניהם בעולם. שעות שכבו מחובקים ללא תחושת זמן. ללא עבר, הווה או עתיד.
ואז ללא התרעה, הגיע הבשורה.
כשנשלח לדרום אמריקה בצו מלכותי היא בכתה. בכתה דמעות שמילאו את המלוח בים. בכתה עד שעיניה צעקו סערה. בכתה עד שלא יכלה לבכות עוד. הוא חיבק אותה ושתק. "אני אחזור" הבטיח, עלה על האונייה וצעק "אהוי", סימן להעלאת המיפרש לקראת הפלגה. כזיכרון מתוק, הוא השאיר לה את צ'ארלי, היקר לו מכל סימן לכך שהוא אכן מתכוון לשוב. שוב נשק לה והפליג לאופק. דמותה הלכה וקטנה. היא רצה לאורך הרציף מלווה את האונייה, ודמעותיה עפות ברוח כמו טל. אבל אז הלכה דמותה וקטנה עד שנהייתה מטושטשת ולבסוף - נעלמה.
בדרום אמריקה קנה לה טבעת יהלום נוצצת. הוא קנה אותה מסוחר עבדים בשוק השחור. כסף לא היה לו בנמצא, אבל בשבילה הכל.
בדרכו חזרה הוא התעלם מז'ניה, מאניה, מפאטמה, מראשל, מקארן, מסילייה, ממרגרט, מרות, ממנואלה, מג'אקלין וג'סטין התאומות, מאן ומשירלי, מרוברטה וכריסטינה, יוליה, מסאלה, דיאנה, מוחמדיה וקוראן. ומעשרות אחרות מהן אותן פגש בנדודיו. את הלאקרדה אכל לבדו. ואת האלכוהול שמר ללילות בהם חשב עליה.
כעבור שנתיים שב סוף סוף לנמל ההוא. שב לאהובתו עליה פינטז לילות כה רבים. שב לאותו נמל נידח איפושהו ליד ספרד.
נרגש רץ לכיוון הרציף. הוא דאג לשלוח יונת דואר מבעוד מועד לבשר על בואו. גם במורס שלח הודעה מלב ים. אבל הרציף שומם היה. בכל העיר חיפש אותה. והיא לא שם. הוא צעק את שמה. אבל בעיר דומה שלא היתה. החלם את קיומה?
הוא עבר בכל שביל. הפך כל אבן. שאל כל תושב. בים הוא היה מלך האוקיינוס, ודווקא על האדמה, על קרקע יציבה, חש שהוא עומד לטבוע. חנוק.
לבסוף ויתר. שמר את הטבעת עם האבן בכיסו, אבל לא בכה."גברים אמיתיים לא בוכים" שינן לעצמו וירק. במקום דמעות, הלך לקעקע את דיוקנו המטושטש של צ'ארלי על זרועו. אחר-כך שתה. ואחר כך התחיל להרביץ לאיש שעמד מחוץ למיסבאה עם מקטרת רק בגלל שהמבט שלו נראה לו מפוקפק.
מאותו רגע חייו השתנו. ברגע של שיכרות פיטר את הקרובים לו ביותר, הצוות הנאמן של הספינה. "בשם המלכה אתם משוחררים!!", צעק והחל לצחוק. אחר כך כשנותר לבד והבין שאין הוא יודע לתפעל לסדו ספינה, שכר במקומם חבורה של אנשי ביבים. גנבים, אנסים ופושעים מסריחים, שאפילו בתי הסוהר מאסו בהם. רק איתם הוא חש מאוזן עם החיים. מדי ערב היו נלחמים על הסיפון. קרבות של ממש עם דם בכל עבר ואפים שבורים. שם למד להרוג אדם עם סכין. אחר כך למד לבזוז.
יום אחד רכש חדש על הסיפון, ג'ורג' המטונף, כך קראו לו החבר'ה הציע הצעה- "הים מלא אוצרות. הים לא כחול, ציבעו זהב. צריך רק להושיט יד ולקחת". זה היה האות שבישר את תחילת תקופת הפיראטים בחייו של הקפטן. מדוכא, מיואש, מאוהב אך לבד, חיפש לפגוע בכולם. "כל אחד מהם יכול להיות זה שחטף אותה ממני" צעק בראשו. הקול הזה לא הירפה. הוא לא רצה את הכסף שלהם. כל מה שצריך היה על האונייה. אבל כשאיים, גנב והטביע את הספינות האומללות שבדרכו הרגיש שוב חי. אז הוא גם קיבל את הפציעה שלו ברגל. בעוד שוד רגיל, בחורה רחבת חמוקיים צדה את עינו. זה היה על סיפון אונייה ששטה מרומניה בים השחור. "טרף קל" חשב וליקק את שפתיו. כשניסה להרים את שמלתה, בעטה בו בחוזקה ונשכה את קרסולו. היא מיד נתפסה על ידי ג'ורג' המטונף שאחד בה בכוח והכניס לה סטירה "אףףףףףף אחד לא בורח מהקפטןןןןןן!!!" אמר וליקק את לחייה.
הקפטן הנאנק כאבים, שבר על כסא את בקבוק הוויסקי הזול שלו, התקרב אליה אוחז בזכוכית ונשף בכעס בהבל פה שמסריח מאכילת יתר של אצות ודג מלוחים. אבל לפתע, רגע לפני שבא לנקום את שצעקה רגלו, המבט בעיניה המפוחד הזכיר לו נשכחות. הוא זרק את הבקבוק השבור, סימל לחבורת הפושעים לחזור לספינה וברח משם.
הבשורה התפשטה במהרה. בכל הנמלים שמעו עליו ואגדות בדמותו החלו לעבור מפה לאוזן. גם הצי המלכותי של המלכה חיפש אחר הספינה היקרה והאבודה שהפכה לספינת פיראטים. שמועות היו שהקפטן הוצא להורג. איש לא העל בדעתו את המהפך שחל במי שפעם נראה כמו ארנסט המינגווי. אפילו הזונות ברחו ממנו וכנגד עין הרע, בכל נמל התנוסס חבל תלייה עם השם שלו עליו.
אבל המוות נראה לו כמו האופצייה הקלה. הוא לא פחד ממנו. החיים היו הבעיה. החיים בלעדיה.
ואז יום אחד ברח. נטש את הספינה. הוא חיכה שהזוהמה האנושית, אנשי הצוות שאסף ילכו לישון, והבעיר את מרי אליזבת. הוא אפילו לא העיף מבט אחרון לכיוונה. הוא רץ עד כמה שאדם צולע עקב ניסיון אונס כושל יכול לברוח. וברקע קולות הנפץ של עץ המהגוני נשרף ובקבוקי אלכוהול סרוחים מתפוצצים. זיקוקי דינור ואחר כך, דממה.
כשמצא לבסוף מקום מסתור, עם סכין חדה החל מוחק את דיוקנו של צ'ארלי. הוא שתה אציטון תוך כדי. רק תשעים אחוז אלכוהול השפיע עליו מעוצמת הכאב. בימים שישן על ספסלים בריח שתן, האציטון היה הדבר היחיד שחימם אותו. הוא חי בביבים וידע שזה מה ששומר עליו בחיים. כך איש לא התקרב אליו ולא שאל שאלות. עם הכלבים היה רב על שאריות האוכל. מדי פעם היה מתגנב לרכבות ולספינות משא ומתקדם עוד כמה מאות קילומטרים בדרך לשום מקום. האבדון.
ואז יום אחד מאס בנדודיו. הגיע לעיירה קטנה, נדמה לו שיפו. שם פגש באשה עם אגן רחב שענתה לשם אסתרינה. לאהוב לא אהב אותה, אבל היא היתה נאה והוא היה מפרנס טוב ויחד הם היו זוג מאושר. היא הביאה לו בנים זכרים. והוא כעס עליה, כי רצה בת. רצה בת שתזכיר לו את התום שבעולם ולא עוד גבר עם יצר אפל ואיבר קטן ששולט בו.
הדבר היחיד ששמר היה כובע הרב חובל של הצי המלכותי. סמל אחרון לימי הזוהר כשפיקד על צבא של 7 אנשים ויחד יצאו למשימות צבאיות ואחרות בשמה של המלכה.
עם השנים המיבטא נעלם. אבל הצליעה נשארה. והוא גאה מדי בשביל להסתובב עם מקל "בכל זאת, פעם הייתי מישהו", מילמל. מדי פעם היו שורקים לו "הי, אתה. רב חובל זקן", והוא ניפח את חזהו בגאווה, מה שהוביל לפרצי צחוק של העוברים והשבים.
הולך מדדה לאיטו בתור מקופת חולים בדרך הביתה. מגרד בראשו את מעט השיער הלבן שעוד נותר. הוא מביט בקשקשים נושרים ומסתירים בחלקם את המירשם עם התור לפרקטולוג שאחז בידו השנייה.
הדרך ארוכה הביתה. הדרך ארוכה. אבל יש לו זמן. הוא אינו ממהר לשום מקום. הוא הולך ומזמזם מהסוף להתחלה "לקוקראצ'ה".
בלונדי
הימים הם ימי בית הספר היסודי. ההורמונים גואים. היצור הבלונדיני הזה מחרמן ילדות בנות 14 כמוני. והיום השיר עדיין פאנקי, והקליפ נראה מצחיק ומגוחך בטירוף.
הו ג'ייסון, איך קיילי ויתרה עליך. הקיטש חוגג וגם אני!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין