לילות לבנים
בחורה - אישה - נערה שכותבת על מחשבות, תהיות, על גברים, על נשים, על יחסים. על שמח ועצוב. על שחור, על לבן.
בעיקר על מה שקורה לה בלילה לבן. |
| 10/2009
טיק טק טיק טוק
ערומה זה לא רק מילה בשיר של נינט. גם לא יחפה.
זה משהו שאני עושה כאן כבר כמה שנים מאז שהתחלתי לכתוב בבלוג הזה.
הרבה חוויות אוספים כאן עם הזמן. למרות שהתדירות היא כבר לא כמו פעם. בעבר אני נזכרת, היו פעמים שעדכנתי אפילו פעמיים ביום. אני קוראת לזה 'גודש בציצי' קודם כל כי אני אישה והלב ממוקד שם באיזור, אבל גם כי זה קצת כמו אמא אחרי לידה ששואבת חלב מרוב שיש שם עומס וחייבת כל הזמן לרוקן. לא ברור על מה היה לי לדבר כל כך הרבה אבל זה מה שיצא בסופו של דבר.
ובמבט לאחור חלפו להן כמה שנים. התבגרתי, השתניתי, אספתי חוויות, החכמתי, הרווחתי תמימות ואיבדתי אותה בחזרה ושוב הרווחתי.
ומה השתנה? לא ברור, אולי מהצד רואים. אבל יש מצב שאני דווקא בסוג של רגרסיה. אז גרתי עם החבר הראשון שלי. היום אני גרה אצל הוריי. אז הייתי לפני התמסדות. היום הוא ממוסד ואני לא. היום יש לי מכונית. אז נסעתי באוטובוס. העבודה נשארה אותה עבודה. החברים השתנו, חלקם הלכו, חלקם התווספו. אה ויש לי כולסטרול גבוה. שזה כנראה משהו של זקנים למרות שאני צעירה. אולי בגלל שאני לא ממש מתעמלת.
אני חושבת שדבר אחד עיקרי כן למדתי - להיות מאושרת. לעשות מה שטוב לי ברגע נתון. ולהיות רגועה. זה הכי חשוב.
לא ברור לי למה החלטתי לעשות סיכום תקופה עכשיו. לא ברור לי למה יש דברים שאני רוצה לומר, אך איני אומרת כאן. סתם כי אין לי כוח להיכנס לזה. כמו למשל, למה אני לא כותבת על הביקור בביתי הישן ז"ל, ממלכת נעוריי ברמת גן שנהרס והיום הוא משמש כמיגרש חנייה מרוצף לבית גבוה גבוה. על איך עמדתי במקום שהיה פעם המטבח והבטתי מה"חלון" המדומיין ושמרתי את הדמעות חזק חזק בפנים.
למה אני לא כותבת על זה שהייתי שלשום בדייט עם מישהו אבל אני בכלל לא נמשכת אליו. אני מאמינה שעם הזמן זה אולי יקרה, כי הוא בחור טוב והכל ומחזר אחריי כבר הרבה זמן. אז נתתי צ'אנס. אבל אין שם כלום כרגע וזה מבאס.
אני גם לא כותבת על החברות שהתחזקה עם אחותי הקטנה. או על בעיות של חברתי הטובה עם החבר הצעיר שלה שאינו בשל לא להיות כפרי על העץ ולא להיות במערכת זוגית.
מה שכן, שמעתי משפט שקצת חילחל לי לאחרונה מאדם מבוגר. החיים הם מיצמוץ הם חולפים כמו יממה. אז עכשיו נותר לי לחשוב מה אני עושה עם 24 השעות שלי. בתקווה שהם אכן יהיו כאלה מלאים.
אל השיר הבא בביצוע בוי ג'ורג' התוודעתי פעם בסרט אייטיז (עריכה: מסתבר שהוא נניינטיז) שנדמה לי שגם הוא נקרא כמו השיר "the crying game", ומאז הוא לא עזב אותי. מדובר על סיפור אהבה בין חייל אמריקאי לבחורה, שהיא למעשה בחור (דראג). החייל מתאהב בה עד כלות. רק בסוף הסרט היא מתוודה בפניו כי היא למעשה גבר. הוא נותר מאוהב ולא ברור אם האהבה הזו תתממש. נדמה לי שהם נפרדים בסוף.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין