לילות לבנים

הרבה זמן לא כתבתי כאן. יש בדלים שמציתים את הדמיון אבל כנראה שלא מספיק כדי שאכתוב עליהם.

יש מסביבי הרבה סופגניות לאחרונה. אני משתדלת להימנע כדי לא להפוך מפחזנית לסופגניה בעצמי.

נראה לי שבשונה מהסגנון הרגיל שלי, הפוסט הפעם באמת מקבל אופי של 'יומני היקר שלום'. אבל לפעמים צריך גם את זה. סתם לפרוק קצת בלי היבט אומנותי או הקשר אחר של הדברים.

בחור שפגשתי בטיול שלי לפני כמעט שנתיים לאוסטרליה, מארק מארצות הברית התוודה לאחרונה שהיה לו ועודנו יש לו קראש עליי מאז. אז שנינו היינו תפוסים ובכלל הוא לא היה בראש שלי. זה היה מין גילוי מרעיש מבחינתו הוידוי הזה על אהבתו הלא ברורה אליי שהתפרש על פני די הרבה מלל. ומחמיא מאד אין ספק. הוא שוקל לבקר בארץ ישראל פתאום. מוזר איך בן אדם שפגשת לכמה שעות בלבד באיזה אכסניה בקצה העולם יכול להרגיש ככה כלפיך. אז אנחנו מדברים הרבה בסקייפ. הוא צעיר ממני בכמה שנים אבל כמו כל אמריקאי בגילו הוא כבר מסודר עם רכב, דירה, עבודה לא קשה מדי ולימודים. יוצא למסיבות עם הרבה שתייה וחי את החיים המוכרים לכולנו מסדרות וסרטי נעורים. רק פה בארץ כל כך יקר שכדי לשרוד אנשים חוזרים להורים שלהם בגיל שבו בכל מקום אחר בעולם עצמאיים לחלוטין. מס על המים, מס על משכורת, מס מלחמה, מס על המס. נמאס.

אנחנו מקשקשים, אני מראה לו עם המצלמה עד שהיא נתקעת את הנוף מהבית ואותי בפיג'מה. הוא מחייך. מבסוט ומתפעל מהכל כמו ילד קטן. הוא מנסה לשכנע אותי לבקר אותו בארצות הברית, איפהשהו ליד לוס אנג'לס. מצחיק איך ילדון סרבי אמריקאי בן 25 מתנהג כמו בקטע מאופרת סבון. כשנפגשנו בטיול ישבנו עם כל החבר'ה בפינת אוכל ודיברנו המון המון זמן. דיברנו על הכל-מוזיקה,פוליטיקה,אהבות, אכזבות. והיו עוד אנשים מסביב. ושירים. ואוירה של חופש. אלוהים כמה שאני מתגעגעת לחופש הזה. יש מצב שהייתי בדואווית בגילגול קודם כי אני טיילתי המון ועדיין אוהבת לטייל. יהיה מוזר לראות אותו פתאום אחרי כל כך הרבה זמן שחלף. באופן מוזר יש ביננו הרבה נקודות דימיון וצירופי מקרים לא ברורים. הוא הבהיר לי שגם אם לא יהיה ביננו כלום אני יקרה לו מאד בשביל שנהיה חברי אמת (באנגלית זה נשמע יותר טוב). וכרגע נראה שאכפת לו ממני מאד אז אני זורמת. לפחות אני עושה קצת יח"צ חיובי לישראל. הצביעו נורמה לשגרירות האח הידד!

לנושא אחר. התמכרתי להסנפת תינוקות. זה בטח יעבור לי מתישהו. אין לי אחיינים, אני הכי גדולה, אז בינתיים אני נהנית לשחק עם ילדים של חברות שלי. משום מה ילדים וחיות אוהבים אותי. ואני מאד נהנית לראות זוג עיניים גדולות וסקרניות מביטות אליי בחוסר אונים ומחכות לצעד הבא - משחק, השתובבות, חידה ופתרון. הכל נראה כמו מיגרש הרפתקאות ענק. לונה פארק של החיים. אני רוקדת איתם וקופצת ומתחבאת ועושה פרצופים קולות. עם הגדולים יותר אני משחקת משחקים בפלייסטיישן. יש משהו כיףבילדים שהם נותנים לך לגיטימציה להיות שוב ילד ולחוות הכל דרכם.

משום מה כשמחזיקים תינוק קטן ביידיים, גם אם הוא של מישהו אחר ולא שלך, נדמה לרגע שכל הצרות בעולם נעלמות. מרגש אותי לחשוב שיום אחד גם לי יהיה כזה :-)

אני ואחותי התווכחנו לאחרונה של מי החיים יותר מדכאים. ואז ראיתי את זה:

Have a good day!