לילות לבנים

מאז שהייתי קטנה הסתכלתי לעננים. מכל זווית אפשרית. כילדה סקרנית הבטתי למעלה, ראש קטן עם הרבה קוקיות והרבה קושיות. וכשהיינו טסים באווירון הייתי מביטה למטה, מחפשת את דובוני אכפת לי על העננים. עידן התמימות.

 השנים חלפו ואני עדיין מרחפת. ועדיין תמימה. אני יכולה למעשה לחלום כל היום, לחשוב, לפנטז ובלי לשים לב הנה עוד יום חולף. וכך יצא, במסגרת הריחופים שנסעתי במשך שנה שלמה בלי רישיון נהיגה בתוקף. חלמתי מסתבר. עברתי דירות, החלפתי כתובות ומשרד הרישוי כנראה גם הרים ידיים ממני ולא שלח לי את הטפסים הדרושים לחידוש רישיון שתוקפו פג ביומולדת שלי שנה שעברה. 

אז הנה עוצרים אותי בצד לבדיקה שגרתית. והנה ניגש אליי סבאל'ה אחד במדים ומבקש רישיונות. יום קודם לכן הייתי במשרד הרישוי, שילמתי על רישיון הרכב שלי ושום מילה הם לא אמרו על רישיון הנהיגה. השוטר בן שבא אחר כך רצה כבר לוותר לי. אבל השוטרת בת (זונה) לא הסכימה. ובום - מתחוור לי ששנה פלוס אין לי רישיון בתוקף. בום נוסף - היום התקיים משפט בבית הדין הארצי לתעבורה. השופטת מביטה בי באופן נוקב. מישהי כנראה לא קיבלה כבר כמה זמן כי היא ממש רעה עם כולם. התובעת נראית כמו בדיחה והאווירה היא של צ'כונה, לא של בית משפט. השופטת מתחקרת אותי,מבאה חמור סבר. היא קובעת לי קנס של 1,000 שקל ושלילה על תנאי. יצאתי החוצה עיניי מלאות עיקצוצים של דמעות. פתאום קפץ לי רעיון לראש וחזרתי פנימה חזרה - "אפשר לדבר רגע? ", התפרצתי. כל האולם השתתק. השופטת אפילו לא הרימה מבט לכיווני. אמרתי לה "אני רוצה להמיר את העונש, יש לי הצעה". הסברתי לה שאין לי כסף ואם יש אפשרות לעונש חמור יותר במקום קנס. מצידי לבלות יום במעצר, לקבל 10 מלקות, או עונש אחר מימי הביניים העיקר לא לשלם כסף שממש, אבל ממש אין לי. להפתעתי היא הסכימה. היא מחקה את הקנס ושינתה ל45 יום שלילה. אני מניחה שבית המשפט מעולם לא ראה אדם מאושר יותר נענש ורישיונו נשלל מדלג בכזו שמחת חיים החוצה.