| 7/2010
ג'וני הרוקר הסטולקר
לפעמים יש לאדם תחושה שמישהו צופה בו. הולכת לי על הים ומרגישה עיניים. מסתובבת ולא רואה דבר. הולכת למסיבה, מסתכלת אל השמש שוקעת, קו החזייה נופל לכיוון הכתף, מחליק בטעות ואני מסתכלת סביב לראות אם מישהו הבחין באי צניעותי הרגעית. במיוחד חזקה התחושה במועדון, אור מעומעם, בין כוסות משקה לניצוץ של סיגריה רואים הרבה זוגות עיניים. אותם מבטים ממשיכים ללוות אותך גם ביציאה ולעיתים עם פחד שמה בדרך הביתה עין רעה אחת תפגע בי בדרך.
אבל לפעמים אנחנו לא מדמיינות. לפעמים הם שם, בין הסמטאות, בין הרחובות המטונפים של תל אביב, אנשים שעוקבים אחריך. אחריי.
נתחיל מתקרית מצערת מלפני כחודשיים-שלושה, אולי יותר. האקס שלי הידוע בכינויו 'רוקר-עורך דין' או 'מר.רוקר' רצה קאמבק. אני לא רציתי. מייל עם שיר אהבה מקסים, גרר התכתבות יפה. הוא פילס את דרכו לא כל כך בעדינות מנסה להגיע חזרה לרגש שהיה שם פעם. הוא המשיך עם שוררה של הבטחות והשתדלויות "השתניתי ואני מוכן לתת הכל", אמר. ה'לא' הברור שלי גרר כמה שיחות טלפון ארוכות נוספות. הוא ניסה להסביר לוגית דברים שרק הרגש יכול להחליט לגביהם. באחת מאותן שיחות הבנתי שהוא יודע היכן אני גרה "אני ליד הבית שלך אצל ידידה שלי. בואי ניפגש". אמרתי לו שוב שאני לא מעוניינת, וטוב לי לבד ולילה טוב. "טוב לך לבד? אל תמכרי לי בולשיט וציטוטים שאני מוכר שנים לבחורות", תקף. הוא המשיך לנסות, למשל, מכתב מחברה הכי טובה שלו שטענה שאני שברון לב הכי גדול שלו וכתבה מיני משפטים מרומיאו ויוליה ועוד כמה סיפורי אהבה. אבל מבחינתי העניין נסגר והתנהגותו לאחר הפרידה ששכללו שיחות טלפון ביזאריות לכל מיני אקסים אחרים כה עיצבנה אותי שגם לא התחשק לי סתם לראותו כך פתאום.
מדהים איך עם השנים נהייתי אלופה בלחתוך ולהמשיך הלאה בקלות. אולי אטימות ומה שקראתי לו פעם בפוסט שלי- Numb, אולי חוזק, אולי זה מה שהעיר הזו מייצרת, אנשים שלא נעצרים וכל הזמן זזים. בשורה התחתונה החיים קצרים וכל יום מבחינתי הוא מתנה והזדמנות לעשות כיף ועוד לא נולד האדם, גם אם אהבתי מאד, שמחק לי את החיוך מהפנים ליותר משבוע-שבועיים. :) גם כשנודע לי לאחרונה מחברים, שבגדו בי.
זוג עיניים מתבונן. מלמטה למעלה ובחזרה בוחן. בין הפחים הוא מסתתר. אולי אחד אולי יותר. מתי יתקוף זה לא ברור. הפחד מכרסם. בחורה בעיר זרה. כמה שלא אגור בה תמיד תהיה בה הזרות. עין או סכין ננעצת. קמה מחלום בלהות. אולי זו מציאות?
יום שבת האחרון, התבקשתי לדגמן לצילומים. ההסעה מחכה לי למטה וחברה שישנה אצלי יוצאת איתי מהבית ומלווה אותי להסעה.
לפתע היא אומרת "נורמה תראי מי בצד השני של הכביש". זה היה מר רוקר. הוא אומר "שלום". אני קופאת כמי שראתה שד או רוח רפאים. שוק. פה פעור, עיניים לא ממצמצות, דופק מהיר כל הגוף במצב הלם. הוא אומר "את יכולה להגיד שלום" ואני כמו תקליט חוזרת אוטומטית "שלום".
הוא ניגש אליי, מקשקש, מספר שבילה את הלילה אצל מישהי. פרגנתי לו, בסך הכל אני באמת רוצה שיהיה לו טוב כמו לכל הגברים שאהבתי פעם. או חשבתי שאהבתי. הוא בקולו הישן והמוכר מספר שעבר לגור בצפון הישן בתל אביב ועובד שם גם כן. אני מקשיבה, מהנהנת אך ממהרת ואולי טוב שכך, והשיחה מסתיימת. קרה לי בעבר שפגשתי אקס בפאב, בפורים לפני כמה שנים וגם אז הייתי מאובנת וזה הביא לבילבול מיותר. אבל הפעם משהו בי אמר לי שזה לא היה בטעות המיפגש.
להמשך הסיפור, נכנסת בתפנית מטורפת לעלילה, טוב סתם תפנית, סבתא של נורמה. למחרת היום בו נפגשנו אני ומר רוקר "במקרה", היה יום ראשון, יום עבודה רגיל. סבתי מכירה את האקס מימיה כמזכירה רפואית. כן, הזוי, אני יודעת, היה יותר הזוי לגלות את זה שהיא ראתה אותו בתחתונים בגיל 3 הרבה לפני שהוא התחיל איתי. סבתי בכל יום ראשון נמצאת בטיפול רפואי ליד ביתי שמרכז תל אביב. יש לציין כי המקום רחוק ממקום עבודתו ואו מגוריו. סבתי התקשרה כדי להיפגש ואז מספרת על הדרך "אה, תקשיבי, הרגע ראיתי את מר רוקר חולף ליד הבית שלך. הוא לא ראה אותי אבל אני זיהיתי אותו". הלב נפל לי לתחתונים. אדם עובד לא מסתובב ליד ביתן של אקסיות בשעות הבוקר המאוחרות, 10-11. מקריות או כוונה? אם אתקל בו שוב, אז לבטח אדע.
עכשיו אני קצת מפחדת לצאת מהבית. מתחרטת על היום שנרשמתי במשרד הפנים עם כתובתי הנוכחית בשביל חנייה. חברה שלי צוחקת עליי ומפחידה אותי שהוא למטה בכל פעם שהיא הולכת ממני בלילה. בצהרי היום, אני שומעת לפעמים דפיקות בדלת הבית, מהן אני מתעלמת, בשקט שלא ישמעו שאני שם. מיותר לציין שאני לא מחכה לאיש. יש לי Stalker שעוקב אחריי ולא בפעם הראשונה. קצת אירוני שהוא זה שלימד אותי לשתות ולאהוב וויסקי, ג'וני וולקר. אולי תפסיק עם זה ג'וני?
הרומנטיקנית האחרונה בתל-אביב
סך הכל אני ילדה טובה מסתבר. שכבתי עם מספר גברים בודדים בחיי למרות הביקוש. תכל'ס הייתי יכולה להיות שרלילה רצינית עם מאות גברים ברקדורד. אבל בחרתי שלא. נהניתי מהחיזור ובסוף הערב/שבוע/חודש "יאללה מממ....ביי". שלא תטעו - אני מאד אוהבת סקס ואני בהחלט אדם מאד מיני כשאני בזוג, אבל אני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים עם אדם אחד, לא לצרף חורים לחגורת הזילות. ככל שאני מכירה יותר בחורות בגילי, כך אני מבינה עד כמה אני בדיליי לעומתן.
אני צריכה את הרגש. צריכה פרפרים. המעופפים האלה אלה באים רק אחרי שאני מכירה אדם ממש טוב. אולי זה האונס, אולי זה סתם עיכובים, אבל כזו אני. אורגייה? לא עשיתי מעולם, וגם לא נראה לי שאעשה. סקס במקומות ציבוריים דווקא כן. כשזה שם זה טוב, וגופות זזים וזיעה. כשזה לא שם לרוב זה לא חסר.
היום שסיפרתי על כך לידיד טוב וקרוב, הוא הרים גבה ואמר שמצד אחד זה נדיר בתל-אביב ומצד שני, הוא מבואס מכך שחברה שלו היתה באורגייה עם שני גברים ועל כך פוסל אותה מחתונה.
אני החלטתי כבר ממזמן שאני אעשה סקס רק מאהבה. פעם שכבתי עם מישהו עם לב ריק ואת המשך הלילה בתום העניין ביליתי בוכה בסתר, מרגישה תחושת גועל וריקנות. דימעה זלגה ועוד אחת. הוא ישן עמוק עם הבעה רגועה. אני שכבתי ליד גוף שרציתי שייעלם.
מקדישה את השיר הזה, אחד האהובים עליי לכל הרומנטיקניות האחרונות, כמוני...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין