לילות לבנים

שעה לקח לי למצוא את הכניסה למקום. הגעתי למספר 146 אבל הכל היה שומם. זוהי סימטה חשוכה בקצה של רחוב הרצל, היכן שהזונות והמסוממים נפוצים כמו מחלות מין. לבסוף, חוששת, צעדתי בכניסה שנראית כמו חנייה של מוסך וגיליתי גרם מדרגות שחור, מזופת, אפל ולמרגלותיו נרות שסימנו את הכניסה ללופט.

כבר מההזמנה לחתונה הבנתי שמדובר בחתונה משונה ועל כן סקרנותי גברה. הזוג הכיר על סרט של סרט אימה ישראלי. הוא היה הרוצח. היא ליהקה. היא בת 29 הוא בן 30 וקצת, ואני לא מכירה ממש את זוגיותם מאחר והיא חברה שלי מהתיכון ש11 שנים לא היינו בקשר, עד היתקלות אירעית לפני כשנה שחידשה את יחסינו. בהזמנה לחתונה הם מופיעים כשני פושעים עם מספרי אסיר, ובפנים הם מציינים שיבעה חטאים. החטא העיקרי שצויין שם הוא מועד החתונה, יום שישי בלילה. הם ביקשו לבוא בזמן כי קודם אוכלים (חתונה הפוכה) ורק אחר כך כל השאר..."תביאו בגדי ים" הם המליצו. בהמשך יסתבר שיש בלופט הזה ג'קוזי. ושיש גם מי שרוצה להשתמש בו. לאחר הטיפוס בעלה גרם המדרגות האפלולי, הגעתי לחדר קטן שכולו מעוצב בקפידה - שנדלייר, מראות עקומות והרבה גוטיקה. הכלה נראתה כמו כלה. החתן קצת כמו ילד. האורחים היו חברים בלבד, והורים בלבד וכללו אולי 30 איש. ניתן לומר שהדבר היחיד שהזכיר חתונה רגילה היה הקייטרינג הקטן במקום. כל השאר, זה תשפטו לבד. על כל שולחן האוכל היתה פיסת דשא פלסטיק ועליה פוחלץ קטנטן של ציפור שנקנה בהכל בדולר. ליד הגופה הקטנה והצבעונית היו סוכריות. על הבר העמידו מצתים עם ציורי ערפדים. לידם היו טיסנים להרכבה, מדבקות ועוד מתנות קטנות לאורחים. בשעה עשר בלילה נקראנו למרפסת קטנה וצפופה, שם אמורה להתקיים החופה. לצלילי המוזיקה נכנס אדם לבוש בשמלת נזיר חומה. על צווארו צלב. לאצבעו טבעת כסופה ארוכה המזכירה מקור של ציפור. הוא צעד כשהשכמייה החומה הממחוברת לשמלת הנזיר שלו, מכסה את ראשו. מיד אחריו רקדו את דרכם לחופה החתן והכלה. החתן נפל (מבוים), הכלה התעלמה ממשיכה לרקוד את דרכה. הוא צועק לעברה והיא ניגשת לעזור לו לקום, כאילו כלל לא הבחינה בהיעדרו והם נעמדו מול הכומר/נזיר. "החתן והכלה יקראו את נדריהם" בישר בקול דרמטי. החתן שלף דף והחל לתקוף את הכלה "נמאס לי שאת ישנה עד מאוחר בבוקר. ולמה תמיד את..." ככה וככה, בלה, בלה, בלה...הכלה מזעיפה פנים, לא מרוצה, משלבת ידיים, כועסת, מסתכלת במבט מזלזל וכשהוא מסיים, מגיע תורה. כמו החתן היא שולפת את הנדר ומתחילה לרטון בחזרה "למה אתה תמיד חייב לרקוד את ריקוד התרנגולת, רגע אני אדגים (מדגימה) ולמה אתה...".היא ממשיכה "ושלא נדבר על איך שאתה מזיי...." החתן סותם לה את הפה. ואז היא מבהירה "אבל רק רציתי להגיד שאתה מזיין את השכל על העיצובים הגרפיים שלך!". מסתבר שמאחורי הקלעים, בחיי היום-יום מדובר בזוג שרב באופן כרוני ועל כן הסאטירה הנוקבת. בסיום הצעקות והצרחות ההדדיות, הם החליפו טבעות. אחר כך הגיעה כוס ענקית בגודל של דלי ספונג'ה לפחות, עטופה בנייר כסף. החתן שבר את הכוס. מזל טוב. עוד זוג בישראל.

מחויכים חזרנו חזרה לחדר השני שבינתיים התרוקן מהשולחות ומהקייטרינג וקיבל צורה של מועדון ריקודים. שם חיכתה הפתעה גותית, אחד האורחים שהחליט לשיר שיר לחתן תן תן ולכלה לה לה. כשאתם חושבים על שירי חתונה, מה עולה לכם בראש? Love is in the air? שיר למעלות? מוש בן ארי 'את'? Can you feel the love tonight? אז פה חיכה איש קטן העונה לשם 'פתיל', חבר קרוב של הזוג עם קרחת סהר שצומחת למעלה במעין מוהיקן (כמו הסולן של פרודיג'י), לבוש כולו ויניל ולייטקס, עם מראה פנקיסטי משהו מעורבב עם סקוטי. כשראיתי אותו ואוחז במקרופון מיד רצתי למלא עוד כוסית וויסקי (מס.3). הוא שר להם שני שירים של ניק קייב שמדברים על מוות, סוף העולם וייסורים. הנוכחים היו בשוק, החתן והכלה התמוגגו. אז אני והגבוה החתיך עם העיניים הירוקות שהציע לי סיגריה זרמנו לחדר השני עם עוד כמה אורחים. בחדר ליד היו טלוויזיה ושולחן פול, מיטה אדומה עם סדיני סאטן אדומים, ספות ופינת קריאה. צמוד להם החדרון עם הג'קוזי, שאליו עוד ינסו לזרוק אותי בכוח, עם השימלה הכחולה היפה היבשה. אני והגבוה התבדחנו על הסליזיות של המקום. השטיח מקיר לקיר בכל החדרים הדביק את הנעליים שלי כמו גם את שאר האורחים אליו בכוח והעלה השערות לגבי מהות הדבק. מסתבר, כמה לא מפתיע, שזה לוקיישן פופולארי למסיבות רווקים.

רק טוב יצא מהחתונה הזו. אין ספק שאירוע כה מיוחד ולא שבלוני לא יישכח בקלות. צריך ביצים לכזה דבר. הגבוה ואני הסכמנו שהכי כיף זה חתונות על הים עם חבר'ה. הוא קרוב משפחה של קפקא וכמו כל תולעת ספרים מצויה מצאתי את זה מרתק. את הלילה סיימתי בגיי בר עם בובות של ערפדים פרוותיים וצבעוניים תלויות בכל מקום. את הדרך לשם עשיתי בהיי מטורף על אופנוע 600 סמ"ק של הונדה, רוח בפנים, חופש בלב ותחושה שאני קליע בתותח שעושה את דרכו למטרה לא ברורה. אל תשאלו איך זה קרה. אבל הנה זה קרה בסוף, הגיע עוד ערב שגרתי בתל אביב לסיומו.