| 7/2010
לראשונה בחיי שמעתי - 'את מפוטרת'
היום פיטרו אותי מהעבודה. זה מבאס. מעולם לא פיטרו אותי משום מקום. להפך. בדרך כלל היו מציינים אותי לשבח ומצ'פרים אותי. אבל היום בבוקר משהו לא הסתדר לי עם השמיכה כשקמתי. היא היתה לא נוחה ומפנקת כמו בדרך כלל ומשחת השיניים היתה מגעילה עם גושים שנתקעו בפתח שלה ונגעלתי לנקות אותם. אולי אז הייתי צריכה לקלוט רמזים מהקוסמוס. קמתי מוקדם יחסית, התכוננתי לצילומים לאיזה עניין בעבודה. הכנתי קפה עם שני סוכר כדי להתעורר. התמתחתי, פיהקתי, התבוננתי בעצמי במראה, הפרחתי באוויר לעצמי נשיקה ואז טלפון. "תגיעי לעבודה", מלמל הבוס החדש. "או קיי, אני גם ככה מגיעה באחת לצילומים, רוצה להיפגש אחרי זה?", שאלתי. "הצילומים מבוטלים", הוא בישר "זו שיחה אישית, יש לך שימוע".
המילים אלה מכות לך בראש כמו הבחורה הזאתי בMTV ששרה על הג'נגל דראמז שלה...קבום קבום קבום פם פם פם בווום!!
האמת היא, שלא עד כדי כך הופתעתי. לאחרונה, פיטרו גל של עובדים ותיקים כמוני בניסיון לחדש את השורות ובזול. מעבר לכך, לפני שבועיים עזב הבוס הקודם שהספיק להסתכסך איתי. היה לנו ויכוח מקצועי שגלש מצידו לויכוח אישי פרסונלי. ואני החלטתי שעד כאן, לא אכפת לי יותר תפטר אותי, לא תפטר אותי, אני לא נשארת חייבת. ועניתי לו. עקצתי אותו כמו שאני יודעת כשאני רוצה. ולעזאזל עם הכל, זה הרגיש טו-אווב! בתמורה הוא הבטיח נקמה והנה היא התבשלה לאט, התפרסה על פני שבועיים והיום היא הוגשה לשולחני כדי שאקיא כמו בלוגרית פרו-אנה את זה בחזרה לצלחת.
(רגע של נחת ומיד משיכים)
לבוס האידיוט, בעצם לשניהם - זה שעזב והאפס הנוכחי שבצע את גזר הדין בהשאלה, אני רוצה להקדיש את השיר הבא בברכת Fuck you
כעיקרון יש לי שבועיים עד לחלטה הסופית בענייני. השימוע, כנראה הוא חלק פורמאלי...מחר יש לי כבר ריאיון עבודה חדש חמסה, חסה, שום בצל.
החלק המבאס היה ההורים שלי. במקום תמיכה ועידוד קיבלתי סטירות בסגנון "הבאת את זה עצמך" משניהם, כל אחד בתורו. כמה חסרי רגישות הם יכולים להיות? גם אם המקום היה מאוס, כן השתדלתי וכן עשיתי את עבודתי, לא עם אותו רעב לפני שש שנים, אבל בהחלט עם כוונה. "עשית הכל כדי שיפטרו אותך", אמר אבא. "לא עשית מספיק כדי למצוא מקום אחר", נזפה האמא. אבל כן חיפשתי וניסיתי ומה לעשות שכרגע, לא מצאתי. ואולי הבעיטה הזו בישבן (החמוד) שלי תעורר אותי למצוא משהו חדש?
בית הקיט ושלושה תיקנים
הסופש האחרון, שכעת ייזכר לעד כסוף שבוע האחרון לפני פיטוריי, היה מעולה. כפר הדרדסים הוא לא רק סידרה מצוירת עם גרגמל וחתחתול. זה מקום אמיתי, השוכן לא תאמינו בישראל, קוראים לו 'כפר הים', והוא על חופה של מכמורת ממש צמוד לים. במקור זה היה כפר נופש, שמשפחות היפים אורגניות ואקולוגיות השתכנו בו קבע וגרים שם בבתים עם חצרות משותפות, ילדים רצים ערומים (משותפים?), שיער בבצ'חי לבחורות, גלשנים תלויים, רשתות עם חורים ודלתות שלעולם לא נעולות.
אז אני וחברה שחגגה יומולדת, באנו לסוף שבוע של ים ומסיבות במקום אחותה שגרה שם וירדה עם משפחתה לאילת. "לא שכחת מפתח?", שאלתי באוטו עת הנופים השתנו מסביבה אורבנית לדיונות. "איזה מפתח", גיכחה "הם כבר בחופש שלושה ימים ולעולם לא סוגרים את הדלת". כעבור אומגה זמן הגענו לאיזור. מורעבות קפצנו בקטנה להמבורגר ו...ים. נשארנו על החוף עד אחרי השקיעה שם פגשנו את ידיד שלי 'בלונדי' שלומד ביולוגיה ימית על החוף. חזרנו איתו הביתה. ארוחת ערב ו...הוא חזר ללמוד. התקלחתי אחרי הים ולקראת חיי הלילה...אחר כך היא נכנסת למקלחת. בעודי מתארגנת, מתבשמת, מתקשטת ומפדרת את אפי, אני מבחינה בכיור המטבח בפוביה הכי גדולה שלי. רמז: היא חומה, מגעילה, יכולה לעוף ויש לה רגליים שעירות ומחושים שתמיד זוממים משהו. כן מדובר במקק. אני צורחת, צרחות שהיו מעבירות אותי אודישנים ל'אני יודע מה עשית בקיץ אחרון (במכמורת) 3. החברה מתקלחת, צוחקת עליי ומבהירה שאין ריסוס נגד ג'וקים כי זה 'בית אורגני'. לעזאזל עם כל האורגניות הזו, מ הם חוושבים לעצמם כל הכפילי מוש בן ארי האלה עם הראסטות? מצידי לחיות בגז עצבים פלוס לוחמה כימית, העיקר שלא יהיו מקקים בסביבה שלי. עוד לא הספקתי לכלות את גרוני בבעתה והנה ג'וק נוסף הפעם קרוב יותר אליי על הדלפק. צרחה "מאמי, יש פה עוד ג'ווקקקקקקקקקקק. שנננני ג'וקקקקקקקים!!! אהההההההה". והיא בקול חלוש ורגוע עונה -"אני עם הקונדישינר, תכף יוצאת" ואז היא צווחת ומתפקעת מצחוק "איך האקס שלך גר איתך 6 שנים ככה?". ככה זה שאת משחקת בברביות בגן וחברה הכי טובה שלך מעדיפה כדורגל עם הבנים. מיואשת ובאקט לא ברור אני תופסת מטאטא, למרות שברור לי ולמטאטא ולג'וק, שבחיים לא יהיה לי אומץ להוריד אותו על אחד מהם. אני בתחתונים וחולצה פתוחה שממנה מבצבצת חזייה ורודה יודעת שאני נראית מגוחך ומודה על כך שאיש לא צופה בזה. סוף סוף היא יוצאת מהמקלחת. ניסיונותי לשדל אותה לרצח לא עוזרים. היא לוכדת את הג'וק (גיבורה) ומשחררת אותו בטבע, כי היא לא מסוגלת להרוג. את השני לא מצאנו. השלישי...תכף נגיע לשלישי והטראומטי ביותר מבינהם.
בכל אופן, לקול צווחותיי מאימת הג'וקים הגיע סטלן מהדירה הסמוכה. הוא חזה בי עם מקל המטאטא , בתחתונים, רועדת מפחד ומהמבט על פניו זה מאד שיעשע אותו. הוא חיפש וחיפש, ממש רצה להוכיח את גבריותו כמושיע שלנו, אבל האבידה לא נמצאה. שזה הכי גרוע, כי זה כמו למצוא חצי תולעת בתפוח. כנחמה הוא השאיר לי כילה לישון איתה. חמוד.
כדי למשיך ולשמור על דופק גבוה בלילה, היינו במסיבת חוף מטורפת עם 500 איש לאור ירח כמעט מלא. כדי לספר עליה יש להקדיש פוסט שלם, אבל כרגע אני אתענג על הזכרונות עם עצמי. כשחזרנו לכפר הדרדסים לבקתה, אזרתי אומץ לראשונה מאז תקרית הג'וקים לסגור את דלת השירותים מאחורי לפיפי. זה הזמן לרטון ולקבוע שצריך לסקול באבנים את מרפי והחוקים שלו. כי כעבור 30 שניות נחשו מה צץ לו על כיור השירותים וזכה לכינוי הג'וק הכי פאקינג ענק שראיתי בחיי? כן, זה מה שהסתתר מאחורי וילון ג'וקון מס.3
למחרת, שיכורות, מסטולות, ושזופות קמנו לקנות ג'חנון. ואז -ים. וחוף. ושוב ים. ושוב חוף. פגשנו איש חמוד, מכר בשם א' שגר שם וישבנו איתם בקומונת סטלנים על החוף. עשיתי קצת הולה-הופ עם החישוק והרגשתי בסבנטיז. הוא שידל אותנו לחזור לבקר שם בהקדם עם אוהלים ובהחלט יש מצב.
לקראת שקיעה שוב מטיילות על החוף. שקעתי בהרהורים קיומיים ומוללתי את החול באצבעות כף רגלי. בראש התנגנן לו דניאל סלומון (סלאש) התנ"ך "...ולעפר לעולם תשוב...." הרגשתי בפעם המיליון את אירעיות החיים והבנתי שאני ילדה-נערה-אישה של חופש. של הטבע. לא של אף אחד. רק אני והטבע. לבד. וטוב ככה. מושלם.
ובנימה זו, מקווה שהטבע ימצא לי בתמורה עבודה חדשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין