לילות לבנים

"יש יפות ממנה אבל אין יפה כמוה".
המשפט הזה מאז אתמול בערב צורב לי על הבשר. זה משפט שנאמר על אקסיות. הרי באהבה אין חוקים וגם אדם שהוא לא ממש הטעם שלנו, יכול להיראות היצור הכי מושלם עלי אדמות בתוך זמן קצר.

הכרנו במסיבת חתונה של חברים. מסיבה שבכלל לא רציתי ללכת אליה, ובסופו של דבר צירוף מקרים קוסמי, לפחות כך הסברתי לעצמי, גרם לי כן ללכת. שם הוא עמד, גבוה, רגוע, מדליק עוד סיגריה ומתבונן לא מתבונן אליי בשקט שלו עם עיניו הירוקות. החיבור היה מיידי וחזק לשנינו. דיברנו שעות. המשכנו מהמסיבה לדייט קליל. עם כל דייט נקשרנו. ריחפנו. גילינו שאנחנו אוהבים את אותה המוזיקה, סרטים ואפילו חלקנו אהבה לחתולים. החום והאינטימיות שלו הפתיעו אותי. במשך זמן קצר של היכרות הוא לא הפסיק לנשק, לחבק, ללטף ולעטוף אותי כמו גור קטן. ואני עטפתי את הגור הזה בחזרה. הוא התקשר מדי יום ורצה להיפגש כמה שיותר. חברים משותפים טענו שהוא 'מקסים' ונתנו את האו-קיי לכך שהוא בחור רציני, זוגי, לא איזה רווק תל-אביב הולל שמחפש סטוצים. ואני כמו בחורה טיפוסית ניסיתי לשים מעצורים, אבל לא הצלחתי ונסחפתי.

הוא הגיע בתקופה לא פשוטה עבורי. אחרי קשר ארוך, של אינספור פרידות וחזרות. וקשר באמצע שגם לא הצליח. בחורים אחרים 'ריבאונדים' כל מיני דייטים למינהם שהיו בין לבין, מעולם לא חדרו את האפידרמיס לתוך הלב שלי. הם אפילו לא דיגדגו. התחלתי לחשוש שאני סובלת שוב מהסימפטומים של המחלה התל אביבת הידועה הנקראת 'משותקת מבחינה רגשית'. ישנה במיטה של זכר/גבר תקופתי זה או אחר לא מבינה מה אני עושה שם ליד גוף זר. והדימעה על הלחי חיממה אותי באישון כל לילה, כי במגע אחר לא רציתי. רציתי שוב להרגיש. אבל הלב לא נענה.

לא נתן להמשיך הלאה. וכך בהפתעה, באותו יום בו נפגשנו באותה מסיבה, אחרי התקופה של הכבלים הרגשיים און ואוף ל'לשעבר' שלי, ואולי לא אליו באמת אלא לתחושה כלשהי רגשית, ופתאום הרגשתי אותם צצים. הם הגיעו בלהקה שלמה מנופפים בכנפיים צבעוניות, מחייכים אליי וקורצים בשובבות - הפרפרים בבטן. לא האמנתי שהם אכן שם, כמו במטה קסם, אף גבר אחר בעברי לא עניין אותי יותר אפילו לא כנוסטלגיה שמתרפקים עליה מדי פעם. עפתי עם כנפי הפרפרים על פני הקשת בענן. הרגשתי אותם לפני כל מיפגש, במהלך כל שיחת טלפון. ידעתי שאני מאוהבת והרגע הזה קרה כשהיבטתי בו ישן. פנים מפוסלות, נעימות, רגועות, נשימות קטנות ואני מודה לאלוהים, לטבע, לכוכבים, לים לכל מי שאפשר שהביא לי את המתנה הזו בתקופה כה ארוכה של סבל רגשי, פיטורים מהעבודה ודיכאון.

ואז גם התחילו החששות. פתאום הוא מציע לי חברות בפייסבוק "את חושבת שאנחנו מוכנים לשלב הזה ביחסים?", שאל בקריצה, ומהתמונות ומהמידע על הקיר הבנתי לפתע שהיתה לו חברה רצינית במשך שנה. אופס, פתאום חברה מוסיפה ומספרת שהם נפרדו רק לפני חודש. טרי בכל קנה מידה אפשרי. בחדר האמבטיה שלו גיליתי את הרמזור הכי אדום בעולם – 2 מברשות שיניים. ומאידך, הוא המשיך להעניק לי חום ותחושת זוגיות טבעית שנבנתה תוך זמן ממש קצר.

יום אחד, הטלפון נדם. מוזר. הוא מתקשר אליי כל יום. קבענו לדבר בלילה כשאחזור מחברה, ובמפתיע כשחייגתי כעבור שעתיים הפלאפון היה כבוי. פה כבר התחלתי להבין באינטואיציה הנשית המפורסמת שמשהו קרה. בערב למחרת הוא הגיע אליי במהירות. כשאמר שהוא בדרך, רצתי לסופר לקנות את המיץ והבירה שהוא אוהב. הספקתי להתקלח והתכוננתי לערב רומנטי. כשהוא נכנס בפתח הדלת הכל השתבש, במקום הנשיקות הארוכות ומלאות התשוקה – נשיקה קצרה מרפרפת על הלחי. הוא התיישב לידי על הספה מעשן בשרשרת....היד שאוחזת בסיגריה לא מפסיקה לרעוד. אני מרגישה וכבר יודעת שהרעידות האלה הן תקתוקים ופרפורי הגסיסה של מה שרק התחיל אצלנו. "אני והלשעברית שלי החלטנו לחזור. לתת לקשר צ'אנס נוסף", בישר. הוא ניסה לא להביט בעיני וראיתי שקשה לו. "אני מבולבל ועצבני", הוא הוסיף. אחר כך החל לנאום ולהסביר עליו ועליה וכמה הוא היה לחוץ בקשר בגלל החברה שלפניה שהיתה חולה לו על התחת, וכמה הוא לא באמת היה שם וכמה הוא מתכוון כעת לנסות להיות "נוכח". "אני כבר בן 30 אנחנו לא בני 22 וצריך לקחת אחריות", אמר. נשמע כאילו הוא מדקלם שטיפת מוח או בולשיט אחר שדחפו לו לראש. ותוך כדי דיבורים עליהם, אחת אחרי השנייה חזרו אליי פלאשבקים מהתמונות שלהם בפייסבוק- הנה הם מחובקים בחוף הים, הנה הם רוכבים יחד על האופנוע 600 סמ"ק לכיוון השקיעה, הנה הם בתחפושת תואמת ערפדית בפורים הנה והנה והנה. בלעתי את הרוק, כי בבת אחת צצו במוחי כל החוויות, התמונות שלא קיימות, החיוכים, השירים, הרגשות שגם אנחנו יכולים היינו לצבור יחד, אם רק לא היתה היא בעולם.

אבל היא בעולם. וכן, היא פחות יפה ממני. ולפי הסיפורים מהחברים לא כולם אהבו אותה וי' אמרה ש"יש לה גם אופי שתלטני ומחורבן". אבל היא בלב שלו, בעבר שלו וכרגע גם בהווה. ולכן כרגע, היא יותר ממני. ואני נותרתי עם השברים, ולב המום מכאב ובעיקר תחושת פספוס מרה.
אומרים שכשבני זוג נפרדים זה סימן שהמלאכים של כל אחד מבני הזוג, רבים את מי לשדך לו. מלאכים יקרים, עד ששלחתם לי כזו מתנה לחיי, למה אתם חייבים לריב על חשבוני?

ביצוע מדהים לליידי גאגא-Bad Romance