לילות לבנים

יש לי בת דודה חמודה בת 12. ויש לה חבר. "חיייייםםם שללליייי 3> הם רושמים אחד לשני בפיסבוק. וזה ממלא לי את הנוטיפיקיישנז בלבבות, חיבוקים ומילות אהבה ילדותיות ותמימות.

אני זוכרת טוב מאד את הגיל הזה. הגיל שכולם פתאום גדלו עם כל העיוותים המשונים בגוף כמו מיני-ציצים ושפם פלומתי על בנים וגם על חלק מהבנות. שינויים בקול. דימומים ראשוניים של מחזור והמקבילה שלהם - קרי לילה, שמכר שלי היטיב לתאר בזכרונותיו כ"בהתחלה שזה היה קורה, זה היה נוזלי כמו פיפי ופתאום זה השתנה ונהיה סמיך". בלעעעע.

בבית הספר היינו מבריזים מהשיעורים לגינה הציבורית. היה לנו 'שם קוד' כדי שההורים, במידה והם מצוטטים לנו לטלפון, לא ידעו על ההברזה, קראנו לזה "לאכול גלידה". ותכל'ס, באמת היינו אוכלים גלידה קרה וחמה, שותים שוקו, ואחר כך שקית של 'ק-פוא' (במלעיל) וגם במכולת אחרת קונים ורושמים על שם ההורים של חברה. כשהיינו רעבים קופצים למאפייה לאיזה סמבוסק פיצה. ומתחבאים מאחורי שיחים כל פעם שזיהינו איזה מורה שהיתה עוברת. עם כמות הרעל שצרכנו בכל ההברזות האלה, פלא שאני בכלל יצור מתפקד היום. מצד שני, תפקוד זה נושא פרוץ להגדרות ופירושים.

הדבר שהכי העסיק אותנו בגיל 12 היה מערכות יחסים. כילדה מקובלת חברתית הייתי חברה של זיו, מלך הכיתה, מה שאוטומטית המליך אותי גם כן כמלכת הכיתה לאיזה תקופה. ממרום הכיסא הקטן שלטתי ביד רמה בכל המתרחש והייתי עדה לכל הרכילות ה"ממלכתית" - מי ברוגז עם מי, מי התנשק על הלחי עם מי, מי מספט/מחבב/ מעריץ את מי ומי מארגן מסיבה סודית.

פעם אחת, בתקופה שהכנרת פחות שיוועה למים, ארגנתי אצלי בבית בחצר מלחמת מים לבנות בלבד. מדובר בחמש בנות ,המקובלות בלבד (כמה סנובים היינו אז, זה קצת מגעיל), צינור מים, רובי מים וחצר ענקית. כמובן, שכמה בנים מהכיתה הסתננו לאירוע והשתתפו איתנו במלחמת המים. בדיעבד אני חושבת שאם היה פדופיל מתצפת באותם ימים על המתרחש, הוא ודאי היה נהנה מאירוע החולצה הרטובה שארגנו לו.

כזכור לי, בגיל 12, אתה לא רואה קדימה. קדימה מבחינתך זה מתי החוג בערב, שיעורי בית או מבחן גג בשבוע הבא. אין ראייה של עוד חמש שנים, או עוד שנה או עוד חודש. אפילוו בחופש הגדול הזמן טס וזה נראה כמו עתיד מאד מאד רחוק הסוף שלו. והנה, בת דודה וחבר קטן. שני ילדים חמודים שאוהבים אחת את השניה, מסמנים Married בפייסבוק בלי לנתח מחשבות על מחויבות. הוא אומר מקדיש לה שירים ותמונה משותפת בפרופיל בפייסבוק, בלי לחשוש. פשוט ככה. סתם לאהוב.

ואני נזכרת בהוא שסיפר לי שהוא פחד כל כך ממחויבות שאפילו בפייסבוק הוא לא רצה לשנות ל'אין אה ריליישנשיפ' עם חברה שלו מזה שנה, ועשה זאת רק כי היא "הכריחה" אותו. ועוד סיפר שהם בכלל הכירו כשכנים, דלת מול דלת ובמקום לעבור אליו לדירה שקנה, הוא כל כך נלחץ שהיא עברה דירה כדי לא להיות דלת מול דלת אלא חברים מרחוק.

ונפל לי האסימון, ני הבנתי שגם אני בעתיד לא ארצה לרשום 'אין אה ריליישנשיפ' כי גם אני כבר לחוצה ממה יגידו, ואיך זה יתפרש, ומה יקרה אם נתנתק וכולם יראו. וגם כי אותי הכריחו פעם מתוך מניע רכושני מעצבן.

ואני מתגעגעת. מתגעגעת לימים שהצעת חברות היתה בפשוטה - הצעת חברות. "פשט ולא דרש". פשוט תהיה חבר שלי. תהיה שם בשבילי. וחושקת בימים בהם נשיקה על הלחי היתה מרגשת ולתת יד וככה לטייל היה מקביל לצניחה חופשית עם כוחות ג'י לא מוסברים. ופרפרים.

אז הנה, להלן התכתובות של שני המאוהבים בני 12. זה כל-כך חמוד אם מתעלמים מהטון הפרחי/ערסי קימעה המלווה אליהם:

הוא: "אלייך, שפתייך אני מוכן להסחף ולהגיע עד אלייך ולהרגיש קרוב ללב"

היא (הכותרת קיץ 2010): "אוהבת אותך חיים שלי! אני כלום בלעדיך נסיך שלי. אתה הכל בשבילי טנטור"

הוא (בעמוד בהראשי של הפייסבוק): "אני מאווווווווווווווווהב בך נסיכה שלי את כל החיייים שליייייייי!"