חם. כל כך חם להם. שני גופות זזים ביחד, מזיעים, נדבקים, מתהפכים, מלקקים, נושכים, גונחים. הם זזים מהר, לפעמים מדי ואז עוצרים. ומאיטים. וחוזר חלילה. השמש של הבוקר חמה בחוץ, חודרת מבעד לחלונות כמו סכינים שמש של קיץ לח.הוא עוצם עיניים. מנסה להיזכר בתחושת עבר, כמה הוא אהב לשכב בלי קונדום בימים שהיתה לו חברה קבועה. כמה הוא אהב אותה. וקיבל אהבה. וכמה הכל התחרבש כששניהם ברחו כמו רומיאו ויוליה מודרנים, הורגים את עצמם מבפנים, כי זה היה חזק מדי. אבל אין זמן לצביטות בלב, הוא מעליה, היא עוצמת עיניים והוא חייב לעמוד בציפיות של סקס ראשון עם הדבר הזה שהוא תקוע בתוכה עכשיו. וגם זה חזק מדי.
היא דווקא חמודה היצורית החד פעמית ללילה - אף קטן, ריח טוב, נקייה ויפה. כמעט ולא מוציאה אף הגה מהפה, וחבל. אבל הוא כבר מכיר את עצמו ויודע שבעוד איקס זמן כשהבוכנות האנושיות יגיעו לפירקן, הוא יסובב אליה את הגב. אולי יתן נשיקה קטנה, שתרגיש חיבה מהונדסת, ואז כמו שהוא מכיר את עצמו היא תאבד את קיסמה, אם היה כזה בכלל.
הוא עוד רחוק מלגמור. מנסה לשווא להתעלם מכך שכל הגוף כואב לו. הרבה שעות בתוך כלי סגור, נסיעה ארוכה, בחושך, בלילות. הגב שלו נדפק במשענת של הכסא שאף פעם לא עטופה ומפנקת. משענת ברזלית, קשה. מפתיע אותו מחדש איך הוא שעות מבלה שם סגור עם החבטות בגב ועדיין כשהוא מביט בעצמו ערום כל ערב לפני המקלחת -אין ולו סימן כחול אחד. עור לבן וחלק, עם קצת 'שיזוף של אשכנזים' אבל שום עדות לחוויה המטלטלת. עדיין זזים. הוא גונח, גם קצת מכאב. וזה מדליק אותה. והיא גומרת. הוא מדמיין את האקסית וגומר גם. ובאותה שנייה, נגמר לו ממנה גם.
על הגב עיניים לשמיים. שקט של אחרי הסקס. אפילו היתושים בחדר נחים. הדופק מהיר. יש שקט, אבל רעש בתוך הראש, כמו הרעש הבלתי פוסק בעבודה שמטרטר ומטלטל את עור התוף. עייף. עייף מדי. עייפות כבדה של יום עבודה אבל קיצונית. אותה עייפות ששמורה רק לימים עמוסים. ימים שקמים בהם לטיול בנגב בגיל 20 בחופש מהצבא. ימים שמתעוררים עם אבא לבריכה וחוזרים גמורים ועם ריח של כלור. עייפות של אחרי הסקס. הוא רוצה להירדם ולשכוח אותה. אבל היא מתעקשת לעלות על גבו ולעשות לו מסג', כי ברגע של חולשה סיפר לה על הכסא והגב והבום, בום, בום שדופק בך כמו לוחם מיומן המבקש להכריעך ולך אין ברירה אלא לספוג את זה כמו גבר. לספוג הכל. את החיים.
היידים הקטנות שלה הופכות אותו על גבו ומעסות אותו והוא יודע, בתוך הלב שבקרוב ממש זוג ידיים אחר שלא פגש עוד ילוש אותו. אבל הוא נוהם "זה נהדר..." ועושה קולות של נהנה, וחושב שאולי היא בעצם נחמדה ושתישאר קצת. היא גם מוצצת לא רע בכלל. אולי נשאיר אותה ככה שבועיים. גג שבועיים. אבל אז נזכר בכרטיס טיסה שמחכה על השידה ליד תעודת הסיום של ההדרכה בבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע. ומבין שהטיול הגדול עוד שבועיים. ובחצי שעה האחרונה כבר לא עומד במכנסיים. ובכלל רוצה לגמור עם כל העולם, עם כל בחורה שפוגשים בטיול ורוצה. ולא יעזרו האזהרות. "ובכלל היא נראית פחות טוב אחרי הסקס", חושב. "והיא לא מריחה כמו ההיא ש... ועכשיו בכלל אני לא אוהב. ולא מרגיש. בעצם כן מרגיש שבא לי להשאיר אותה כאן ולחזור הביתה". עייף ומסטול ניגש לסלולארי לכוון שעון השכמה לשעה מוקדמת. לשבע בבוקר. ונרדם.
פוקח עיניים בבהלה. שלוש שעות שינה. החדר מתמלא בצלילים "הו, הנה בוקר בא. אנ'לא יכול להתעורר", קולו של שם טוב לוי והפסנתר ממלאים את האוויר "כמו אותו עובר, מתקשה להיוולד...". מושיט יד לכפתור האדום "ובשמיים, השמש זורחת מאיצה בי לקום..." והמנגינה נגדעת באחת. זוג עיניים גדולות מביט בך קם, ממש מזנק, לובש את הבגדים, נועל נעליים ומתכונן לזוז. מחפש את הקונדום והעטיפה וזורק לפח. "קפה?", פה קטן עם הבל פה מפהק לכיוונך. מנסה לחשוב על תירוצים. נזכר במילים של גדולים כמו למשל מתי שרצית לטייל עם ההורים ביום חופש מהעבודה שלהם אבל הם היו עסוקים מדי בשבילך. לפתע באמת נזכר במילה של גדולים "יש לי סידורים" מודיע. מרוצה מעצמך. היא מעקמת גבות "סידורים??", תוהה. נושק לה נשיקה אוטומטית מרפרפת "כן. מרפאת מטיילים. חיסונים" אומר ורומז באלפי רמזים שלמעשה הינם ברורים ביותר שכל המצב שהגעתם אליו הוא אירעי, וזמני וסתמי. אירעי כמו פתיתי שלג אותם תגלה בקרוב על הפסגות בנפאל. זמני כמו החברים מארצות אחרות שתכיר בטיול, חברים שבאותו רגע יהיו עולמך אבל בעולם האמיתי יהפכו לתמונות, וקולות וחוויות רחוקות. סתמי, כמו הבחורה מלפני חודש. כמו לפתור תשבץ. כמו לצאת לרכב על האופניים בככר רבין. כמו לקשור את אותם אופניים ברחוב הסמוך לביתה. סתמי.
ואתה לא מבין, למה אתה כזה מניאק. אתה סחבק, איש טוב, מלא חברים עם כינויי חיבה מהצבא, מנגנים בגיטרות, שרים ויש לך אחיינים חמודים שחושבים שאתה הדוד הטוב, הכי טוב. ואיתה אתה רע בלי שתרצה, אגואיסט. איך זה קורה לך? כותב שירים, תמימים, ילדיים על העננים הגבוהים בשמיים, אלה בשורה השניה שאיש לא רואה אותם, כי העננים הנמוכים יותר תופסים להם את כל הבמה ומסתירים. בכלל, ביישן. לפחות כך מעיד על עצמך בפניה שאתה ביישן. בבר מתבייש לנשק לה. מזמין עוד ועוד אלכוהול וזה משחרר את המעצורים. וכשלא נתנה לך מפרי גופה, מעבר לנשיקה בפגישה הראשונה למרות שממש רצית לביתה זה הדליק אותך. חיזרת, התקשרת אמרת 'כמה מדהימה את' ו-'מחכה בכיליון עיניים לפגישה הבאה'. ובאמת חיכית, עד שהמטרה הושגה.
מנסה לתרץ לעצמך את המצב. במיפגש האחרון, יצאתם לשתות באחת בלילה 'בשביל הפרוטוקול'. עצירת בינים להרגשה טובה לפני חדר המיטות. בכל זאת, האלכוהול מפרק, האלכוהול יעמיד אותו גם אם תיזכר בהיא ש...
חצי ליטר בירה. הביתה? לא, היא רוצה עוד. עוד בירה. צ'ייסר. אתה תוהה בראשך המלוכלך, מלא בגריז של מחשבות זימה איזה תחתונים היא לובשת הלילה. היא תוהה בפניך על עצם ביישנותך שאינה נגלית עוד. "לאן היא נעלמה" מביטה בך בחצי חיוך. כבר לא מבוייש מתוודה ש.."עבר לי".
מדחיק בכוח מחשבות על 'איך יצאתי זבל?'. מעדיף להתרכז בעצמך ומאווייך, ליצן מחושב שאוהב חולצות של קרמיט הצפרדע בפוזות מצחיקות עם מגאפון. וגם הברמנית אתמול הזכירה לך צפרדע. כי צפרדעים זה מצחיק. "אני מצחיק" אתה מפרגן לעצמך. בטח שמצחיק. מצטלם בטיולי חבר'ה שוחים בנהרות עם חצי אבטיח אכול על הראש כמו קסדה של קפטן אבטיח, מעיף חברים לנהר ומטביע אותם עם אבובים. מבין שבכלל יצאת סוג של חנון. תואר ראשון בגיל 22, סנדלי שורש, טיולים, צלילות מלהיבות עם דיונונים מזדווגים, גיטרה ושירה בציבור. מבין שדיונים מזדווגים יותר מלהיבים אותך מלהזדווג עם מישהי קבועה. אולי חוץ מההיא שאהבת,הדיונונית לשעבר.
ובלילה יוצא בין ערביים, קדימה לעבודה. שוב נסיעה ארוכה ומטלטלת. המשענת של הכסא שוב תדפוק על הגב, כמו שדפקת אותה. והכאבים ידרשו מסג' ואז תחשוב לסמס בפלאפון לה לחד פעמית ש'נהניתי איתך. מחכה לפעם הבאה שניפגש'. ואז תבין 'היא אישה, היא נקשרת' ותפסיק את ההודעה שהתחלת. אם בכלל התחלת. אין תגובה. אתה נעלם, כי זה הדבר הנכון עבורה. שקר, זה נכון עבורך. אתה נעלם כי יש רק היגיון. קר. כמוך.
והשמש חמה. וחם לך. כל כך חם. חם בכל מקום, בכל איבר, בכל תא בגוף שלך. חם, חוץ מבמשאבה המפמפמת, חוץ מבלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין