לילות לבנים

לפעמים אני צועדת בעולם הזה, ורוצה את השקט שלי. ולפעמים כשהשקט המיוחל הוא חשק אמיתי וטהור, דברים מסתבכים. צירופי מקרים קוסמיים יוצרים כאוס בחיי, ואני בכלל ג'ון ויוקו רוצה לתת צ'אנס לשלום.

סולחה ומסיבות

לפני מספר חודשים אני וחברה מהתיכון, חזרנו להיות בקשר. בהיותינו נשים, ריב טיפשי גרם לנתק של עשר שנים. שיאה של ה"סולחה" היה בחתונתה הביזארית שצולמה ונכתבה כאן עת חיתן את הזוג הצעיר נזיר גותי. באותה חתונה התוודעתי לחבורה די גדולה של בחורים שמקיפים אותה, ידידים לרוב מכל הסוגים והמינים.

זכות הראשונים שמורה לא' שצד אותי בחתונתה. מדובר באותו אחד שנודע לימים פה בבלוג כ"גור אדם אוהב שנלקח ממני" עת רק התחלנו לצאת, ועשה פרסה חזרה לאקסית שלו. באותו הרגע החלטתי שהחבורה כולה פסולה מבחינתי. לא עוד.

אולם גברברי החבורה לא חשבו כך. הם צפו בי מהצד כמו זומבים בסרט סוג ז', שוחרים לטרף, הולכים עם מבט עמום בעיניים ופיהם מדמם טסטוסטרון. תחילה היה זה דביל מספר אחד. הוא חופף די מהר. בהמשך, הוזמנתי לאחר כבוד, ליציאות עם ידידיה המסיבתיים של חברתי. תרנו את העיר, ובחור נוסף, עליו גם כן נכתב בבלוג, ניסה את מזלו איתי וקיבל את הסירוב די רע בלשון המעטה -התעצבן על חברתי שאמרה לו את האמת ש"היא לא מעוניינת". הוא ניסה עם פנינים כגון "את לא יכולה להתכחש לקשר ביננו" והתעצבן עליי שדחיתי נשיקותיו, נכנס למונית ונעלם בלי לומר מילה.

הידיד הסליזי

אולם שיא השיאים, שהחל את הפיאסקו עליו מיד תשמעו, היה עם אותו חבר מסיבתי, ידידה הקרוב משכבר הימים. מדובר בבחור ממוצא גרמני, משכיל, בעברו דוגמן, סקס מנייאק, שמדבר רק על סקס, מסיבות סקס, פטיש, חוטיני, ו...טיפוס די דוחה. בעבר בתיכון היה בינו ובין חברתי קטע מחרמן שלא נגמר בסקס והם נותרו חברים טובים. חברים למסיבות.

אז יצאנו שלושתינו והתחברנו. כידידים.

באחד הימים אותה חברה שלחה הודעה משותפת לשלושתינו בפייסבוק. ההודעה הפכה לשירשור ארוך ומייגע, שעיקרו -  הם מריצים טריילרים לסרטים הזויים, מתחרים בינהם על קטעי שירים נדירים ואני מדי פעם מהנהנת במקלדת להראות שאני חיה בתגובות איזוטריות כגון "המממ...גדול!!" ושמה קטע יו-טיוב, בינוני מבחינה אוונגדרית, הזוכה לקטילות בשל כך.

לילה אחד הוא שולח כהרגלו שיר להודעה המשותפת לשלושתינו. אני מגיבה להודעה באיזה שטות. תמונת מצב - אני שיכורה מדייט כושל, מבושמת מוויסקי ועם אנרגיות. הוא, כהרגלו, מפגר מתוחכם ובצורה פלרטטנית. "את באה לדיסקוטק, יש שם מסיבה", הוא שואל בארבע בבוקר. חברתי (הנשואה, זוכרים?) יוצאת איתו המון בשעות כאלה ובלי בעלה. בהיעדר מצב לישון, הסכמתי. מהר מאד הטונים של שנינו התחלפו לעייפות וביטול היציאה עוד בטרם נבראה. לפני כן, הוא עוד הספיק להגיד לי כשדובר על לאסוף אותי וללכת למסיבה "אני אשן איתך כפיות" , ואני הספקתי למרות האלכוהול בדם לענות לו "עזוב אותך כפיות. אני רוצה מסיבה".

המריבה

למחרת - אש ותמרות עשן. לא ברור לי מה קרה שהביא לכך. חברתי צווחת עליו בהודעה שהוא מתחיל עם כל החברות שלה ומנסה להשכיב אותן "ככה עשית עם לירז, וליפז, ושירן וליה!". תוך דקה הריקושטים, בנפרד לא איחרו לבוא לכיווני. בהודעה פרטית, היא טענה שאני התחברתי איתה רק בשביל חבורת הבנים (הדלוחים יש לציין) שמקיפה אותה. נעלבתי עד עמקי נשמתי. רק השלמנו וכבר היא רוצה נתק? ומה עשיתי? אני בכלל לא שייכת לריב הזה. אני מסיפור אחר. רק רציתי בקירבתה. מלבד זה באותם ימים יצאתי עם בחור חדש, הטייס (כן, אותו אחד שדחיתי בהתחלה. זה כנראה המדים) וטרחתי להבהיר זאת בהודעות המשותפות למען הסר ספק. אך התעלמו ממני!

היא אמרה משהו בסגנון שעל א' היא עוד היתה מוכנה להבליג כי הכרנו בחתונה שלה ונסחפנו. אבל על הבחור הזה, לא. הסברתי לה שהיא ממש טועה, שהוא רחוק מהטעם שלי. שהייתי נחמדה אליו מלכתחילה רק בגללה. ושהוא נראה אחלה פרטנר למסיבות. הסברתי לה שהיא מדמיינת ושהוא לא מנסה להתחיל איתי. בלב שלם האמנתי בכך.

מסתבר שטעיתי.

למחרת הוא התקשר אליי. אין לי מושג מהיכן השיג את המספר. הוא מתחיל לשאול אם גם לי אותה חברה משותפת "טוחנת במוח", ומצטטת לי כמו לו קטעים מההתכתבות בצורה אובססיבית. הוא מאשים אותה בקינאה וחוסר פירגון. היא מצידה מודה שיש לה מעורבות רגשית, למרות שלא היה בינהם יותר מדי. לטענתה, זה רק מתרחש כאשר מדובר בחברותיה, ואין לה בעיה שהוא יוצא עם אחרות. הוא מנגד, טוען שהיא מקנאה גם באחרות שאינן חברותיה. הוא מסנן לעברה באחת ההודעות שהיא פריקית ושתתרחק ממנו.

הוא אומר לי "ואם בא לנו לצאת, זה לא עניינה. היא כבר נשואה שתיתן לנו הרווקים להכיר". אני מסבירה לו ש"אנחנו ידידים, אני לא התכוונתי מעולם לצאת איתך". הוא ממשיך בשכנועים, לא קולט את הרמז. מסרב להאמין. אני ממשיכה להוריד אותו מהרעיון של 'אני ואתה', כי אני זה אני וטוב לי עם החופש שלי. הוא מנסה ליצור קשר בעוד מספר הודעות. בינתיים, נעלם.

הבעל שחושד בבגידה

ניסיתי לשכוח מהעניין ולהוריד הילוך. אני והיא השלמנו והסכמנו לשים את העניין מאחורינו. שקט קרב ונבנה בנפשי מחדש. אבל לא לאורך זמן. העניין מסתבך כאותו ידי בשיחת הטלפון ההיא בישר לי שהיה לחברתי גם קטע עם א', אותו בחור שיצאתי איתו דרכה. כרונולוגית זה לא הגיוני כי היא מכירה אותו דרך בעלה. נשימה נשיפה, חיפשתי לי שקט ושלווה. באותו יום בו התקשר סיפרתי לה מה הוא רמז והרגעתי אותה שאני לא מאמינה לכך והוא בטח התבלבל. היא הסכימה שהוא טועה ומבלבל עם מישהו בעל שם דומה שהכירה בדיל 19. אני מנסה לשכוח מהסאגה, הולכת מהים לכיוון הבית, כשלפתע בעלה מתקשר אליי. מעולם לא דיברנו למעט 'מזל טוב' בחתונה. אני כולי בלחץ. משקשקות לי השחלות. זוג בישראל רק התחתן לפני חודש ועכשיו, בגלל נוכחותי ביקום, הם עוד  עלולים....אני מסבירה לו שהידיד שלה סתם מדמיין, וממציא דברים כדי לסכסך. לא היה לה קטע עם א' אני בטוחה. הוא מקשה עליי "הוא לא אומר סתם", אני מסבירה לו שכן. במקביל החברה מסמסמת לי "אל תשאלי, בעלי רוצה להתקשר להתעמת עם הבחור לגבי א'. ושתינו מסכימות שהמפלצת של פרנקנשטיין והגולם מפראג קטנים לעומת הסאגה הזו. א' טען שהוא לא זוכר שרמז כאלה דברים. הזוג הנשוי לא ייכנס לסטטיסטיקה של גירושין אחרי חודש, תודה לאל.

חיי השלווה?

כעת, דממה. שקט בגיזרה. אני בחרדה ממה עוד יכול לקרות. אני מפחדת.

לפעמים החיים יותר חזקים מכל סרט. ומי בכלל רוצה להיות בסרט הזה?

ביום שלישי מצלמים סרט זומבים באוניברסיטת תל-אביב. הציעו לי להיות חלק מצוות ההפקה. הבעיה -אני רוצה לשחק זומבים. בעיה אחרת -אני מתה מפחד מזומבים. נראה מה יהיה.

הצעקה הדוממת

לפעמים אני מצטערת שלא צרחתי. האיפוק הזה המקולל שלי. מחייכת לעולם ומבפנים מתפוצצת. היום במקלחת דמיינתי אותי צועקת. צועקת על ההוא שהטריף אותי. ושלא צעקתי עליו בזמן. קללות איומות. המים זורמים במקלחת ובמקום להירגע אני מאדימה. במוח עונה בצרחות את כל אותן התשובות או שתיקות שלו. מחוות מילוליות עסיסיות וטעונות שתמיד באות בדיעבד ומעולם לא קפצו לי ברגע המתאים. ואולי כבר כל כך כעסתי אז, שלצעוק נראה מיותר והעדפתי להתבשל מבפנים. כל השאגות שנבלעו. כל העלבונות שנספגו. כל נימי הדם שהתפוצצו. 

מחייכת. ורוצה לצרוח. ומתאפקת. כי כל מה שיוצא זה ניסיון לרצות, את כל העולם חוץ מאת עצמי. שכולם ירגישו טוב, כי אני ילדה טובה ומנומסת. ככה חינכו אותי, חינוך של פולנים. היה לי רע. ופחדתי לאבד. שתקתי. העדפתי לאבד את עצמי.

לא אשתוק יותר. זה יהיה מבהיל אם זה ייצא פתאום.

נראה אם זה יעמוד במבחן המציאות. על מי אני עובדת. בעצם, אני יודעת שעוד 3 ימים בדיוק אני אשתוק. למרות שבעצם דווקא אז ממש, הכי בעולם, וככה, אולי לא סתם, יבוא בא לי לצרוח.

הצעקה. מונק