לילות לבנים

חיפשתי כמה תמונות ישנות שלי.

ומצאתי.

גיליתי כמה אלבומים ישנים. וראיתי חיוכים. וצחוק מתגלגל. וראיתי אהבה. וראיתי אותנו הולכים מכות בצחוק כמו שאהבנו. משתטים מול המצלמה. וראיתי את החול שצברנו מתחת לכפות רגליים. ואת הבוץ. וים. ויחפים. ואת פסי השיזוף של בגד ים. ושרוף אדמדם בקצה האף. ומתקלף על הכתף.

וראיתי בעלי חיים מסתכלים אליי אל עדשת המצלמה. מעניין אם הם עדיין מטיילים שם בחום הזה. וראיתי נופים שהפכו לזיכרונות עמומים והנה הם צפים שוב. ועץ על סלע כמעט נופל. ואיש זקן שנתפס במקרה בצד התמונה יודע שהוא שם אבל לא אכפת לו לקחת חלק בחיי לנצח. ותיירים על סירה והמון דגלים.

וראיתי הרפתקנות. וחיים. ויצר סקרנות. וראיתי עירום ודברים אסורים, או מותרים אבל שהשתיקה יפה להם. 

ואז הגעתי לקבצי וידאו. ושמעתי ממש צחוק. וראיתי הצגה. ושיחה עירנית. ולהפתעתי חוויתי אינטימיות. מן אינטימיות כזו בין שלושה אנשים -אני היום, אני של אז והוא. הרגשתי קצת חוסר נעימות כמו להציץ על אנשים אחרים. ואני של אז נראית כל כך אחרת. והסיטואציה שנקלטה בעדשת המצלמה היתה מקסימה.

ואז מצאתי מכתבים. עם המון רגש בעיקר מצידו. אמיתי. והמון יצריות. והמון חום. מכתבים אמיתיים בלי הצגה ומסכות. בלי קור. כשזה עוד היה חם שם בלב. וחיטטתי קצת, סתם כדי לנסות להיזכר איך זה הרגיש פעם. קצת כמו להביט בתמונות של מישהו שמת ולנסות להיזכר בבת צחוקו בעודו בחיים.

והתגעגעתי. אולי זה לא בדיוק געגוע, אבל סתם נעים להיזכר בתחושה ההיא של פעם. לזה שמישהו מדביק לי נשיקה על הלחי בתמונה אחת פשוטה בלי לחשוב יותר מדי. פשוט אהבה. אהבה פשוטה.

אני תוהה איך יהיה להביט בתמונות האלה בעוד עשר שנים מהיום. ולנתח את הרגש שצף מחדש, כמו עכשיו.

סגרתי את האלבום. הנה, אני מושכת באף. בהחלט יש שם דימעה בקצה העין. כמו שאמרתי, נעים להיזכר.