לילות לבנים

יושבים בשתיקה. מחובקים. בוהים במסך הטלוויזיה שמרצד מול העיניים. שנינו יודעים שמתנגן שם סרט, אבל המחשבות נודדות.

בעוד ארבע שעות אני על מטוס חזרה הביתה. אני מלטפת אותו. ואת עצמי נוגעת לא נוגעת בקעקוע החדש שמתנוסס לי על הגב. הוא די גדול, יותר גדול ממה שחשבתי שאי פעם יהיה לי. אבל זה לא כאב כמעט. בחור בשם "בירה" עם מחט במבוק ישב עליו שלוש שעות, עם צבעים עד שנותר לי פרח מושלם הנקרא בפי התאילנדים"שבה" על הגב. זה רק קרה וכבר זה נראה כמו זיכרון רחוק.

"אני כבר מתגעגעת אליך", אמרתי לו. עיניו הכחולות בהירות בהו באופק, שומעות, מכילות ושותקות. "אני נהיה רגשן", הוא אמר ובחיי שבאנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב. הרמתי את הראש מהחיבוק הארוך. "מאחר ולא אהיה כאן ביומולדת שלך עוד שלושה שבועות, קניתי לך מתנה", אמרתי.

כששמע את זה הוא חיבק אותי והתחיל לבכות. להתייפח כמו ילד. וגם אני בכיתי. וחיבקתי אותו באהבה רבה. שני אנשים שרק לפני שבועיים וחצי היו זרים, משתי מדינות שונות, מעולמות הפוכים, יושבים מחובקים מול סרט מפגר ובוכים.

"חבל שאת לא ממשיכה איתי להודו", אמר."אוף, למה את צריכה לחזור לתל-אביב?".

זהו אדם. 1.85 של יופי ולא רק חיצוני. כובש לבבות בחיוך ישר (הכה לא אופייני לבריטים), בשמחת חיים, מבט ממזרי, שיער שובב וגוף ש...קשה להישאר אדישים אליו. כך הוא מהלך לו בחופי תאילנד שותה בירה, מופיע עם תאילנדים במופעי אש (במה שנקרא - פוי), מנסה לתפוס צבע חום ולא להישרף.

נפגשנו בבר באחד האיים, בריילי ביץ'. הוא היה עם בחורה שפגש יומיים קודם לכן ועם עוד חבורת בריטים. חבר שלו בריט,י כאמור, בשם רוב ניסה להתחיל איתי ואני לא "זרמתי". במקום זה נשארתי לרקוד עם החבורה מסרבת בנימוס לכל רמיזה של רוב להתרחק למקום אחר.

כעבור שעתיים אדם נפרד מהבחורה, שהלכה בעצבים. נשארנו שנינו.

"אני מפחד ממך", הוא אמר לי. "אני פוחד להתאהב בך". וזה אולי המשפט הכי יפה שמישהו אי פעם אמר לי אחרי שעות ספורות של היכרות. כמה ימים אחר כך הוא החליט שהוא רוצה ממני ילד. באופן הזוי, בניגוד לכל היגיון, גם אני הרגשתי בדיוק אותו דבר.

מהדקה הראשונה שנפגשנו נהיינו זוג. כמו אדם וחוה. יש דברים וחיבורים בין אנשים ש...קשה להסביר אותם במילים. בכל מקום שהלכנו הוא תפס את ידי. תמיד רצה לגעת, להרגיש. ליטף אותי בכל מקום. דאג לי. כשחליתי באחד הימים והתעלפתי בשמש הוא טיפל בי. בנדודינו בין האיים הוא הקשיב לי. הוא הפך תוך דקות לאחד החברים הכי טובים שלי. 

מאז שנפרד מחברתו הקודמת לפני שנה (אותה גם כן הכיר במהלך טיול), הוא לא יצא עם אף אחת בצורה "רצינית", כך סיפר. אבל כמה רציני יכול להיות קשר שיתנהל במרחק ארבע שעות טיסה? כמה יכול להיות קשר רציני כשלבחור עדיין יש רגשות אליה?

על החוף הוא לימד אותי פוי ולהטוטים. במקביל אני לימדתי אותו קצת עברית. "את משגעת!" היה אומר במבטא בריטי כבד והוסיף "אני רוצה נורמה. תחת סקסי". לימדתי אותו לספור עד עשר מכל הכיוונים והוא שלט בחומר בהצלחה. בלילה הוא היה מברך אותי ב"לילה טוב" ובכל פעם ששתינו בירות היה משתעשע ב"לחיים".

הוא קרא לי "אישתי" ואני קראתי לו "בעלי". החיים כל כך פשוטים כשלא דשים בעניינים כבדים ופשוט נסחפים עם הלב.

על החוף ברגאיי בר באי קו-ליפה עישנו יחד את הג'וינט הכי חזק שעישנתי בחיי. הגוף התמגנט לריצפה, הייתי כבדה ומטושטשת ולראשונה בחיי עקב עישון שתחושת אורגזמה הציפה אותי. זה היה הזוי. שמחתי שחלקתי את הרגע הזה איתו. שמחתי שחלקתי כל כך הרבה רגעים איתו. ושמחתי ששמחתי.

ככל הנראה בעוד חודש וחצי אני באנגליה עם שובו מהודו. בקיץ הוא יבוא לבקר אותי בתל-אביב.

במקביל אנחנו דנים באופציות הנדודים או ליתר דיוק עריקה ליבשת חדשה העומדות לפניי עקב היותי בעוונותי גם אזרחית אירופאית.

אני לא יודעת מה אני מרגישה. בהתחלה הוא פחד ועכשיו תורי לפחד.

רומן קיץ חולף? אהבה בוגרת ויציבה ומתונה? הרפתקנות שלא תעמוד במבחן המציאות? הרפתקאה מטורפת עקב חיבור נדיר ואוהב בין אנשים? ואולי אחרי הודו הכל ייעלם ויישאר רק זיכרון קטן בין הגלים אי שם באיים הדרומיים?

כל כך הרבה שאלות ואף לא סימן קריאה אחד.

דבר אחד בטוח, הטיסה חזרה הביתה, היתה הארוכה ביותר שהיתה לי בחיי.