לילות לבנים

בלילה  בסביבות 02:00 חזרתי מצילומי פרסומת. הייתי שתיים-עשרה שעות על הרגליים, און ואוף על עקבי סיכה. הריאה שלי שחורה ממיליון סיגריות שעישנתי בפקודה. הבטן שלי מקרקרת מהאוכל המגעיל שהיה שם. הגעתי בצהריים למסכת הכנות, אבל גם אחרי שהכל אורגן עם המאפרת, המלבישה וכל השאר, היה עיכוב של שעתיים על הסט. לפחות היתה סיפריה באיזור כך שבין ההפסקות קראתי סוף סוף את 'חוות החיות' של אורוול. התכוונתי לכתוב באריכות על הצילומים, על הקור שהיה בחוץ, על התפקיד, נערת המים והלוקשיין. אבל אז חזרתי הבייתה מותשת פיזית  ונודע לי שהאקס שלי (הרוקר) חיבר עליי בלדה. והקשבתי לה. ונהיה לי עצוב. וזה התיש אותי נפשית. וחשבתי לשלוח לו אי-מייל אבל נסוגתי ברגע האחרון. ומאז אני לא נרדמת.

ובכלל עצוב לי. אולי זה המעבר החוצה מהדירה שאני כל כך אוהבת חזרה להורים. אולי זה המעבר המתהווה לארץ אחרת שהוא מרגש אבל גם מפחיד. והקורות חיים שאני שולחת באנגלית וטרם קיבלתי תשובה. לפנות דירה ולכתוב עבודה סמינריונית באותו חודש זה לא פשוט. או אולי זה סתם משבר גיל שלושים הקרב בעוד חודשיים!!!

הנה הבלדה. עצוב.

https://myspace.com/guiltymind/music/song/she-ain-39-t-here-anymore-77415921