לילות לבנים

כשהכרנו הוא היה ילד. חייל קרבי בסוף שירותו הצבאי, נכנס ויוצא מלבנון. אני הייתי ילדה גם. תיכוניסטית שקטנה ממנו בשלוש פלוס שנים. היה לו שיער מלא, כהה, חיוך לבן עם שיניים מושלמות ועיניים בורקות וטובות. לי היו בגרויות על הראש, מבחנים לקראת גיוס, 6 קילו פחות ובית שרציתי לברוח ממנו כי לא הסתדרתי עם ההורים. זה המיתולוגי שלי, קרקע בטוחה. שבע שנים חיינו יחד. בגרנו. צחקנו. בכינו. אהבנו. וזה נגמר. לא יחזור יותר לעולם. 

הוא היה הראשון שלי בהרבה דברים.

כמו הלילה שבו שכבתי עם גבר בפעם הראשונה, איתו. זה היה בבית של ההורים שלו בראשון לציון. נעלנו את הדלת כי אמא שלו כל הזמן היתה מגיעה עם כל מיני תירוצים. אני זוכרת איך ניסה להיות עדין. ואיך כאב. והיה דם על הסדין ובכלל לא הבנתי על מה כל המהומה הזו שכולם מדברים עליה. אני זוכרת איך הרגשתי הקלה שזה היה מאחוריי. אני זוכרת איך עם כל פעם שהיינו יחד התחלתי ללמוד מה זה סקס בכלל. ולמדתי לאהוב את זה. והיתה תדירות יפה בהתחלה שהלכה ודעכה עם השנים. ובכלל הוא היה פחות מיני ממני.

אני זוכרת איך הוא היה יפה שהכרנו. האמת שהוא עדיין יפה. מאד. הוא אפילו השתבח במידה מסוימת.  ויותר משהוא יפה מבחוץ, הוא מדהים מבפנים. הוא הנשמה הכי טובה שהכרתי בחיי! ועם כל זה שהוא באמת נדיר, הוא לא התאים לי. ונורא נלחמתי בזה כדי שכן יתאים. חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי, כי איך אני לא יכולה לראות את שארית חיי עם אדם כה מושלם? אז הלכתי לטיפול, ונרשמתי לסדנת קואצינג של לנדמרק. ונפרדנו והייתי עם אחר, וחזרנו לטיפול זוגי כדי לתת כל צ'אנס אפשרי לחזרה. הוא כבר חיפש טבעות ורצה ילדים ואני? אני נבהלתי. הרגשתי בזוגיות כמו בת 60. ובטיפול הזוגי גם הבנתי שאין את החום שאני מחפשת שם. היא נתנה לנו רשימת מכולת של מגעים פיזיים שונים לפי מתכון. בדיעבד זה היה כמו לנסות להכניס את צורת הכוכב למבנה העיגול, במשחק הזה של הפעוטות. 

נפרדנו פרידה קשה. קורעת לב. אני הייתי בהדחקה טוטאלית של מה שקורה. הייתי מאד שלמה עם הסיום ואפילו הרגשתי חופשיה ומוכנה להרפתקאות ואהבות חדשות. הוא לקח כדורים נגד דיכאון ומדי פעם ראיתי תמונות שלו שהעלה לפייסבוק מלאות עצב וכאב.

והרגשתי חרא. ונקרעתי מבפנים. ועדיין מרגישה נורא על מה שעוללתי לאיש הזה שמעולם לא פגע בזבוב. 

אני זוכרת את הריח של הבושם שלו שבזמנו סימם אותי. ואת השפתיים העבות שנישקתי. אני זוכרת את השערות המוזרות שהיו לו על הכתפיים ושתמיד הציקו לי משום מה. ואת הקרחת שהחלה לבצבץ. את הצבע המדהים שקיבל כשהשתזף בשמש. את הזיעה על מדי הכדורסל שלו, זיעה שמשום מה מעולם לא הסריחה. ואת המבט המעט מזוגג כשהוריד את המשקפיים והסתכל עליי. משום מה את הסקס אני כבר כמעט לא זוכרת. זה כאילו נמחק ברובו. אולי רק שבבים של זה. 

בערך שנה אחרי הפרידה, הוא הכיר בחורה חמודה מאד (לפי התמונות על המקרר שלהם). לא פגשתי בה מעולם וכנראה גם לא אפגוש.

באחד הימים ביקרתי את החתול, בפעם היחידה שהוא הרשה לי לראות את חתולי לשעבר מאז שנפרדנו. היה מוזר להיות בדירה שלהם, שהיתה פעם שלי ושלו. הנעליים מסודרות על הריצפה שאני בחרתי ליד השיפוץ שאני עיצבתי. התמונה שלהם תלויה על הקיר שאני צבעתי. הרגשתי כמו אורחת בביתי שלי. לא הרגשתי קינאה, הרגשתי תחושה אחרת -זרות. הוא כל המפגש שתק ועמד שם קפוא וכמעט לא הוציא הגה. היה לו מאד קשה ולא נוח ואני ניסיתי לרכך את האווירה לא ממש בהצלחה. ואז לאחר כמה זמן, אולי חודשים, חלמתי חלום ובו היו שם זוג תאומים -הבן נראה כמוהו והבת נראתה כמוה. התעוררתי וידעתי שהוא יתחתן איתה. וכך היה לפני שנה בערך. ועכשיו הם מצפים לתינוק. והוא יהיה אבא מדהים.

ואני רואה תמונות בפייסבוק כי הוא פתוח, והוא נראה מאושר. הוא סוף סוף מחייך כמו בימים שהיינו מטיילים יחד ברחבי העולם. ואני שמחה, שמחה שעזבתי אותו לטובת משהו שעושה לו כל כך טוב. 

כשהכרנו הוא היה ילד. פתאום הוא נראה גבר. הוא העלה במשקל קצת אבל בצורה שמחמיאה לו. הוא גידל זקן של מטיילים, והזקן כבר אפרפר. גם על הראש. שפת הגוף שלו השתנתה. רואים שקיבל ביטחון עצמי. והיא שהחליפה אותי מתאימה לו מאד, וזורמת איתו בכל מיני שטויות.

יש בינהם משהו שהרגשתי שכבר לא היה ביננו ובגללו עזבתי - אינטימיות! אצלנו היתה שיגרה אפורה. אנרגיה שלא הסתדרה. אצלם הוא היה חכם מספיק כדי להתחתן לפני שהקסם הופך למציאות כרונית. היה לנו גם קסם פעם.

ודווקא היום, אולי זה הגשם, כשראיתי כמה התבגר והשתנה נהייה לי עצוב. מן תחושת געגוע מאד חזקה אל האיש הזה, שהיה חבר כל כך טוב שלי. היה עמוד תווך. היה מושיע שהוציא אותי מבית הוריי למציאות שלא הכרתי. 

כל כך חבל לי שהוא לא רוצה קשר איתי יותר ואני לא יכולה להאשים אותו. אני צריכה להתמודד עם ההשלכות של מעשיי והכאב שגרמתי ולתת לזה לנוח.

אבל החיים זה לא כמו בסרט 'שמש נצחית בראש צלול' ואי אפשר מבחינתי למחוק 7 שנים. 

פריים אחד אחרי השני. נוסעים בכביש מס.אחת בארצות הברית. נוסעים במידבר נטוש רק אנחנו לכיוון יוסמיטי פארק. עוצרים בדיינר אמריקאי כמו בסרטים. ישנים בביקת עץ עם פחי אוכל נגד דובים. לאס וגאס, ארוחת בוקר עם בנדיקט ונוף לסטריפ. הופעה של הרד הוט צ'ילי פפרס. רכבת הרים בסיקס פלגס, כמעט נופלות לו המשקפיים ברכבת הכי מפחידה שם 'איקס'. נאפה ואלי יינות וגבינות. מסעדות פאר. רומא, ונציה, פירנצה, מילאנו איטליה. עוד פעם איטליה והפעם עיירות אחרות. פריז אצל המשפחה שלי. לונדון אצל המשפחה שלו. אנדר גראונד. פוגשים את סבא ז"ל שלו וסבתא. יערות הכרמל. משחקים טניס והוא קורע אותי. ישנים אצל הסבתא השנייה בזכרון יעקב, בבית מצוייר ומפוסל עם הרבה קישוטים. עושים אהבה בחדר קטן במיטת יחיד נזהרים לא להעיר את הסבתא. בישולים. הוא מכין חמין. סביצ'ה. פסטות. בשרים. לא נותן להתקרב למטבח שסומן על ידיו כטריטוריה שלו. מפגשי חברים. סדנת סושי שקניתי לו ליומולדת. 25 מתנות מושקעות שקנה ליומולדת 25 שלי. חברים שאהבתי במשך שבע שנים וניתקו מגע לחלוטין מתוך בחירה. צימר. ועוד אחד. ויין ונרות וג'קוזי. אחיו שהמציא לנו כינויים. אחיו שמאד אהבתי. ואהב אותי עד ששנא אותי בגלל הפרידה. וחיבוק מול טלוויזיה. וחתולים על המיטה. וארון בגדים...ומזוודה. ומעבר שהדחקתי כל כך שאינני זוכרת איך התבצע אפילו! המוח מסרב להכיר. שלוש שנים בערך עברו...והדמעות זולגות מעצמן. 

איתן.

אתה בטח כבר לא קורא כאן יותר. אני בטוחה שלא. אבל אם כן, בשביל הסיכוי האפסי הזה, רק תדע שאני תמיד אוהב ותמיד יהיה מקום בלב למה שהיה לנו. והיה לנו. ועם זאת, עשיתי בשכל לעזוב את שנינו לדרך חדשה עבורינו. אתה הולך להיות אבא עם אישה שאתה אוהב וזה מדהים.

לראות אותך מאושר ושלם וקורן עושה לי טוב וגעגוע קשה וכאב לב. קשה לי לנתק אדם כה יקר מחיי, אדם שאני מתגעגעת לשמוע את הצחוק שלו, את הטון דיבור, את העצה הטובה שתמיד היתה שם ברגע האמת. אדם שגידל אותי בכל המובנים. והלוואי ובגילגול אחר זה היה הולך. אומרים שיש אינספור יקומים, אז ביקום אחר זה אני ואתה מאושרים ואוהבים ויש לנו תינוק. אותו תינוק שהמחשבה עליו בזמנו הבריחה אותי לקצה השני של תל אביב. בזמנו זה נראה לי כמו הקצה השני של העולם. ובקרוב אני באמת כבר אהיה שם.

יש לי כרטיס לאנגליה שבוע לפני היומולדת 30 שלי. החלטתי לא לחגוג כאן בארץ מה גם שגיל כזה...זו כבר לא ממש חגיגה. אדם אוסף אותי משדה התעופה בלונדון. הוא קיצר את החופשה בהודו כדי לפגוש אותי. הלוואי ויכולתי לבנות מכונת זמן שתריץ קדימה הכל, להיות כבר בזרועות של החמוד הזה. אני כבר לא יכולה עם האי מיילים המשתפכים האלה של שנינו והתמונות..הוא כל כך רחוק...

במקביל אני עדיין שולחת הצעות עבודה ללונדון. שבוע הבא יש לי ריאיון בסוכנות היהודית...שליחות צעירה היא אופציה מעניינת אם כי גם אם אתקבל לא מובטחת לי עבודה באנגליה. זה שביל ששווה לנסות בכל מקרה. בכל מקרה באפריל אני כבר לא כאן. London is calling

תחזיקו לי אצבעות!!