לילות לבנים

להיות בחורה זה אומר לחמוק מכדורים תועים בדמות הטרדות מיניות. 

היום חוויתי חתיכת כדור מבעל הדירה שלי. 

כבר ממזמן הוא שאל אותי "מתי את מזמינה אותי ליין בדירה שלך?". התחמקתי ואמרתי לו כל הזמן שלא מתאים. "הפחדתי אותך", הוא מילמל בקולו הצרוד מסיגריות וזימה. "לא התכוונתי לשום דבר", שיקר.

כן. זה שמואל. איש בן חמישים פלוס, נשוי, אבא לילדים, אחד מהם בגילי גר בדלת מולי, שיער שחור "חברים שלי חושבים שאני צובע, אבל זה אמיתי!!", שיניים מחרסינה שעשה מכספי הבניינים שבבעלותו. במילים אחרות - חלאה.

בימים אלה אני מפנה את הדירה שלי. מצאתי דיירת, בחורה חביבה שוודאי תיפול גם היא כפרי בשל לידיו החלקלקות.

בשבוע שעבר התקשרתי אליו וביקשתי ממנו לוותר לי על סעיף בחוזה הדורש ממני 1,000 שקלים על פינוי מוקדם. "אתה יכול לוותר לי על הקנס? אני יוצאת רק חודשיים לפני תום החוזה", ביקשתי. הוא בלי להתבלבל "זה לא קנס אבל בואי נראה, מתי אנחנו שותים יין. הבטחת לי!". כן בזה הרגע התחוור לי שכוס יין בחברתי עולה אלף שקלים. אז זהו, שמעולם לא הבטחתי. "יש לי חבר באנגליה", הסברתי לו. "אוי נו, אנגליה? זה לא באמת חבר", הוא פרשן את מערכת היחסים הנוכחית שלי. והעצוב הוא שאין ברירה אלא להיפגש איתו שהרי מה עושים במצב שבו האיש חייב לי כסף חזרה - מחזיק בצ'ק עירבון (שהופקד), כמו גם על צ'קים שלי שאצלו עבור חודשיים. 

אז היום חתמה הדיירת החדשה, וקבעתי איתו בצהרים במשרד שלו, שעה לא סקסית בעליל, לאסוף חזרה את צ'ק הפיקדון שהוא חייב לי. לפחות כך חשבתי. קיוויתי.

כשהגעתי למשרד שלו בקרבת ביתי הוא פתח בקבוק יין ומזג לשנינו. הוא נעל את הדלת מאחורינו. נלחצתי. חברותיי ידעו על התנהגותו וחיכו ממני לטלפון שהכל בסדר. אבל האמת היא שלא כל כך היה בסדר.

"את נורא יפה. אני ממש נמשך אלייך", אמר והיה מעבר השני של השולחן. "מצטערת יש לי חבר" הסברתי שוב. "אז מה אם יש לך, תתבגרי. תכווני את עצמך לעולם של היום. אני גבר מאד מבוקש, שתדעי לך" אמר. "אני בטוחה", עניתי, "אבל לא מתאים, אני גם אני בן אדם מאד נאמן ואני לא מרגישה עם זה בנוח. מצטערת". הוא הביט בי "את ממש רעה". והמשיך בניסיונותיו הבלתי נלאים. בשלב מסויים הוא ניגש וליטף לי את השיער מאחוריי כשאני יושבת. למזלי היתה שיחת טלפון שהרחיקה אותו חזרה לעבר השני של השולחן. כשסיים המשיך.

"את כל כך יפה את לא מבינה כמה. יש בך משהו...החיוך שלך, הכל. אנחנו עוד נעשה אהבים. את חייבת פעם אחת, כל אישה חייבת פעם אחת להיות עם גבר בוגר, להבין מה זה. זה משהו אחר". את המשפט האחרון כבר שמעתי בעבר...מהבוס שלי לשעבר. הזקנים האלה ממש בטוחים שהניסיון עושה להם טוב ואילו לי המחשבה עושה להקיא. זה לא הוליווד פה, אבל הם חיים בסרט.

"להמשיך לנסות לחזר אחרייך, תגידי את האמת?" שאל. ואני שכבר עניתי לו על השאלה הרגשתי תסכול "זה לא מתאים שמואל. תאמין לי שאם הייתי רוצה זה היה בא ממני", שיקרתי. אבל לפחות עשיתי את זה טוב. "טוב, יש לי כמה ימים עד שאת טסה ללונדון. תבטיחי לי שתתקשרי וניפגש ליין. נצא היום לאכול באבן גבירול אני אזמין אותך למסעדה". ממש ג'נטלמן החרק. בהמשך התעקש שיש לו שם דירה חינם בלונדון וחברים וייתן לי כסף אם איתקע שם ומה שאני לא רוצה. שוגר דדי וואנאבי. ואותי זה אף יותר דוחה בהיותי חובבת רועי צאן והחיים הפשוטים. הכפריים. כסף לא מדבר אליי ויותר מדי ממנו דוחה אותי. בעיקר אנשים שמתרברבים בו מגעילים אותי.

למרבה ההפתעה, למרות המשיכה העזה אליי עליה העיד בכל רגע, את צ'ק העירבון (שהופקד בזמנו) לפקודתי שהוא חייב לי לא קיבלתי. הדיירת אמנם חתמה, אך טרם הפקידה צ'קים משלה והדבר שימש לו כתירוץ לכך שיראה אותי שוב. כשמיהרתי ללכת, ניגשתי, פתחתי את המנעול כשלפתע קולו חרק "את לא ניגשת להגיד שלום? ללחוץ לי את היד? משהו??".

"אני שומרת על הגבולות שמואל", עניתי בכנות. "שומרת על הגבולות".

בימים כאלה אני מצטערת שאין לי גבר בחיי ששומר עליי. מישהו שיצא להגנתי. שיהיה מצידי חמום מוח, אבל שלא ארגיש כה חלשה. אבא שלי עם כל האהבה אליו -איש טוב, נשמה, אבל פחדן ולא יעשה דבר (מניסיון). תלונה במשטרה אני לא אגיש, כי רק עכשיו הסתיים לו משפט ארוך של שנים שנגמר במאסר של החלאה בבית הכלא ואין לי כוח נפשי לעוד אחד. אין לי כוח!!!

אני רק רוצה מישהו חזק שיעטוף אותי מפני כל הרשע שיש בעולם הזה. רוצה להתעטף בצמר גפן מתוק. מתוק וורוד. להרגיש מבפנים חום כמו עובר ברחם. להרגיש כמו גולם מוגן רגע לפני שהוא הופך לפרפר. ואני מרגישה כמו פרפר מעוך, בתום 24 שעות של חסד, של חיים