לילות לבנים

את הג'וינט הראשון שלי באמסטרדם עישנתי כשמולי חלפה לה ניידת משטרה. עם כל החוקיות של הסמים בקופישופס, עדיין לא הייתי בטוחה אם כן לברוח, לא לברוח. יש מן אינסטינקט כזה שמוטבע בנו וזועק "ברח" למראה אנשי החוק בעודי שואפת שאכטה רצינית לריאות. בסוף נשענתי על עמוד, חצי מתחבאת אבל לא רק - הג'וינט היה כל כך חזק שהיה לי קשה ללכת או לעמוד.

לפני חצי שנה יצאתי לדייט עם בחור שכיבד את נוכחותינו בג'וינט. כשעישנו יחד הוא הבחין בעובדה מצערת - אני לא שואפת כמו שצריך. כל השנים החומר בוזבז לריק. הוא לימד אותי לקחת לריאות כמו שצריך ופתאום - ראיתי כוכבים בשמיים, בריצפה, מסביב לראש והעולם נראה לפתע מטושטש יותר ונעים. אז מצויידת ברזי העישון החדשים טיילתי לי ברחובות הקרים של העיר החמה הזאתי בהולנד, משתדלת לעשן במקומות שיש בהם ספה ליפול עליה.

לאמסטרדם תכננתי להגיע לשבוע ימים בלבד אחרי אנגליה. בסוף נתקעתי שם שלושה שבועות. הייתי בעבר בהולנד לא פעם אבל מעולם לא ראיתי אותה מנקודת מבט כזו, מעולם לא הכרתי מקומיים, וכשאתה מגיע כחבר של אנשים שגרים שם זה שונה מלטייל כתייר רגיל. לעומת לונדון הקרה והאפרורית, מהשנייה שנחתתי באמסטרדם הרגשתי בבית. מבלי להישמע יותר מדי כמו לשכת התיירות ההולנדית רק אגיד שהעיר קטנה יותר, צבעונית יותר, האנשים סופר נחמדים על גבול הלתת מעצמם הכל בשבילך, האופניים, העישונים, האוכל והגבינות, החיוכים והחדשות שלא כוללות את המילה 'קאסם' או 'פיגוע' בתוכן...הכל הרגיש לי מתאים ונכון. לא הרגשתי קטנה כמו נמלה חסרת חשיבות בעיר הנמלים הבריטית גדושת הזרים - לונדון. 

באנגליה היתה לי אהבה שנעלמה בשנייה שגלגלי המטוס נחתו בשדה התעופה המצ'וקמק 'לוטון' שבחצי האי. מלווה בפרפרים בבטן, חיכיתי שעה בתור בביקורת דרכונים, וכשיצאתי הסתכלתי עליו מחכה לי בשדה וידעתי שילד החופים הבריטי מתאילנד נעלם והתחלף בזומבי אנגלי משעמם. מהר מאד הבנו שזה לא זה ביננו, אבל טיילנו יחד כסוג של מכרים וראיתי מקומות באנגליה והתוודעתי לדברים שספק אם הייתי מכירה לבדי.

בשלב הזה לא חיפשתי קשר או בחור חדש. רציתי לנוח מכל זה ולחזור לארץ לחיי הרווקות לפני שאני ממשיכה בחיפושי עבודה באירופה. אבל יצא שבהולנד, "התחנה הזמנית" מצאתי אהבה חדשה. יותר בוגרת בהרבה מובנים. הפעם זה לא על חוף תאילנדי אקזוטי עם פאבים הלומי שקיעות וזריחות, הפעם זה בחיים האמיתיים - שיגרה, בחור הולנדי שעובד שם כמעט כל יום, ארוחות ערב וטיולים בסופ"ש מחוץ לעיר. זה לעשות כביסה, כלים ולגלגל לנו סיגרייה כשהוא מבשל לנו ולראות יחד די.וי.די ולצאת לשתות עם חברים. המון תמונות (הוא צלם חובב) ושוטטות במקומות שונים.

אבל הרגעים הכי יפים מבחינתי, היו כשהרכיב אותי על אופניים בעיר. תמיד כילדה אהבתי להביט בסרטים האלה מהימים של פעם בקיבוץ כשעלם החמודות חבוש כובע טמבל, עוצר ליד התלמידה עם הצמות ובעודה אוחזת חזק, חזק בספרים שלא יפלו בדרך מהגימנסיה הביתה, הוא מציע לה טרמפ רומנטי. וכך גם הרגשתי, כמו נערה מחוזרת שמרכיבים אותה על האופניים. עולים ויורדים עליות וירידות בגשרים קטנים מעל התעלות ההולנדיות, אני יושבת עם חצי גוף ומחבקת אותו חזק כדי לא ליפול, והוא מרכיב אותנו ובכל פעם שיש 'באמפ' קטן בכביש או במדרכה, אני נבהלת מעט רק כדי לגלות שאני עוד שם מאחוריו והוא עם עיניו הכחולות ,הצלולות, החמות, הטובות רגוע לגמרי. שנינו רוכבים ואני מרגישה את הרוח הקרה על רגליי ועל הגרביונים ומתחת לחצאית. אפילו נסיעה לסופרמרקט לעשות קניות הביתה הרגישה לי פי מיליון יותר שווה מרכיבה בכרכרה המלכותית. ומדהים אותי לפעמים שיש מישהו שאוהב אותי בכללמ ורוצה ומוכן לעשות הכל כדי להיות איתי. כי לפעמים אני מרגישה שאולי לא מגיע לי. או שזה בלתי אפשרי לאהוב אותי באמת. ושאולי הכל זמני בחיים ואני אמצמץ וזה פוף, ייעלם. ולפעמים אני חושבת שגם אם אוהב מישהו קצת פחות ממה שהוא אוהב אותי, אולי זה חכם יותר. אולי את מה שיש לי לתת בכל הכוח, עם כל החושים עדיף שאשמור לעצמי כי זה חזק מדי. בגיל 30 הכל נראה חזק מדי או חלש מדי ונעלם.