לילות לבנים

במקום הכי עצוב בעולם, יש חצר משחקים עם עשבים ירוקים,

במקום הזה שיכל להיות מושלם, מחייכים ילדים אבודים.

שרים שירים שאף אחד לא שומע, מנגנים בצבעים שאולי כלל לא שם.

רק רוצים אהבה וזאת איש לא יודע, אבל ברגע אחד - נקשרים בחוזקה.

מי אמר שצועקים עם קול? ומי אמר שלחישה היא שקטה?

ומי הבטיח שכולם שווים? ולמה אני פה ולא בכיתה?

ולמה יש שירים על אהבה, אם אהבה קיימת רק בשירים?

ולמה אני ישן במקום כל כך זר כשבסך הכל אני מי שאני?

במקום הכי עצוב בעולם, יש ציורים מחייכים על קירות.

במקום הזה שיכל להיות מושלם, יש מיליון סוגים של תרופות.

ובחדר אחד עם כריות מלטפות, חווים קור משתק.

במקום רוך וחיבוק ואהבה של אמא רק רופאים, צינורות ואדם שצועק.

במקום הזה בו לבושים בלבן, מחלקים לפעמים ממתקים.

אבל לשוקולד יש טעם מר כשכולם מסביבך ילדים אבודים.

מי אמר שצועקים עם קול? ומי אמר שלחישה היא שקטה?

ומי הבטיח שכולם שווים? ולמה אני פה ולא בכיתה?

ולמה יש שירים על אהבה, אם אהבה קיימת רק בשירים?

ולמה אני פה ובכלל לא שם, כשבסך הכל - אני אמיתי?

שיר שכתבתי אחרי שביקרתי את דניאל במחלקה הסגורה בגהה. אין מה להגיד זה באמת המקום הכי עצוב בעולם והילדים שם חמודים ומסכנים נורא.