לילות לבנים

האנשים שאף אחד לא רואה.

בעצם כולם רואים אותם, אבל מביטים בהם כמו מתים חיים. זומבים שאינם מודעים להיותם כאלה ושולחים לעברם מבטים ריקים שאנחנו בכלל לא מבינים שהם חלולים.

האיש שהולך בסימטה בפלורנטין בשבת בלילה. מכנסיו מלוכלכות, תוצאה של ימים ארוכים ללא כביסה. את גרושתו לא ראה כבר שנתיים מאז שהפסיק לשלם מזונות כי הילד גדל, והזקן החום שלו מכוסה בנקודות צהובות של עמבה מהצהריים. הוא לא דופק על דלתות, הוא צועק כשהוא מגיע. "שמעון, תפתח שמעון" הוא צווח. ושמעון עונה לו חזרה מהשירותים.

זו הרוסייה החמודה שמחכה בתחנת אוטובוס. כבר מזמן חגגה 60 אביבים, ובגיל 50 הפסיקה לעשות שפם כך שפלומה קטנטנה מעטרת את שפמה המאפיר, כמו גם כמה שערות לבנבנות על סנטרה שמזמן הרימה ידיים לטפל בו. היא יושבת והאוטובוס לא מגיע. משב רוח קליל וקר מלטף אותה כמו שכבר מזמן לא נגעו בה. לפעמים הטבע בורא לנו אינטימיות קוסמית כשאין בנמצא דבר אחר. היא נזכרת בימים שבהם במוסקבה ירד שלג לבן והיא רקדה ברחובות, ובחוגי בלט ועם סאשה ואלינה. עוד לפני הפציעה בקרסול היא חשבה שתתקבל לבולשוי. אבל היא הפכה לאסיסטנטית לרופא שיניים ובילתה את מרבית חייה בלשמוע אנשים נאנקים מכאב ברוסיה. היא נזכרת בבוריס שישב על המעקה כשבאה לקנות קצת סלקים למרק חמיצה. כמה יפה היתה בלוריתו ועומדת כנגד פרץ הרוח. ועכשיו במדינה שלא חשבה לעולם שתגיע אליה, שוב רוח...

זה הילדה שרצה לכיוון האוטובוס אחרי בית ספר והנהג מבחין בה במראה האחורית שלו אבל מחליט לא לחכות. זה הנהג שמרגיש מבוזבז מהחיים וחוטף צעקות מהבוס בשיא החום עד שנמאס לו לחכות לאנשים שמפספסים את התחנה. וזה הבוס שצועק על הנהג כי כשהיה ילד כאפות הוא תמיד חלם להיות מנהל ועכשיו הוא, הבחור הקטן מאשקלון, זה שנכשל בבגרות במתמטיקה הפך למנהל תחנת מחוז דרום של קו אגד. ריספקט!

הבחור מהתור בכספומט. זה עם הקסדה על הראש. אינקוגניטו. רק רוצה למשוך עוד קצת מהאוברדראפט ולעלות חזרה על הטוסטוס. כן, אותו אחד שמרוב שיעמום מסתכל לך על התחת רק כי הוא בתור מאחוריך.

וסתם אחת. בלי ייחוד. היא יושבת על ספסל ברוטשילד. השימלה שלה מסתם חנות. עם סתם צבע. התסרוקת שלה לא מיוחדת. הפרצוף שלה מזכיר מישהי אבל....לא מצליחים להיזכר. והיא בוהה באוויר. בלי עבר. בלי עתיד. סתם הווה של רגע ועוד רגע. עוד נגיעה של שניה ועוד נגיעה אחריה. והזמן נוגע, מלטף, מעצב והיא נשארת שם. על הספסל. אפילו בלי כלב. אפילו בלי איפיון. סתם יושבת ומאזינה להמולת האנשים החולפים על פניה ברחוב מקווה שמישהו יבחין גם בה יום אחד. כי גם לסתם מגיע.