התחלתי לעבוד כסמנכל"ית בעבודת החלומות שתמיד פינטזתי עליה בחו"ל עם משכורת הייטק, וכבר ביום השני הבוס שלי שלח אותי במרצדס שלו לחפש סופר מרקט בברלין שמוכר וודקה, כדי להיפטר מההנג אובר שלו שנוצר להפתעתי מהוודקה של הלילה הקודם. הוא בחור משעשע הבוס שלי. ידו בכל ויד כל בו בתחומים סותרים לגמרי.
יש בחור בחיי שאוהב אותי ודואג לי ושומר עליי. אני טסה מטיילת ורואה עולם על חשבון החברה. יש לי המון חברים שאני אוהבת ואפילו חבורה שפתאום נולדה ועדיין - אני מרגישה מאד לבד. אפילו האלכוהול לא מנחם אותי, הוא רק גורם לי לעלות במישקל אז התחלתי לסנן גם אותו.
אני חושבת שאתמול בדרך חזרה לארץ ישובה במטוס בטיסה העשירית שלי אם לא יותר השנה, התחלתי להרהר. אני מנסה להבין מה משובש אצלי בלב. אני מסתכלת אחורה נזכרת באנשים שאהבתי פעם יותר ופחות. רובם נעלמו בחזקת 'הכל או כלום'. מנסה להבין אם הבחירות שלי היו נכונות או מוטעות והאם יש רציונליזציה בכלל לכך שכשלו. אני תוהה אם יש איזשהו מעגל שחוזר על עצמו בנוגע לבחורים שאני מכניסה לחיי כבני זוג. הם כולם נראים לי כל כך שונים אחד מהשני, אבל פתאום אני מגלה תכונות דומות ודברים שגורמים לי להירתע ולחשוב שאני מבזבזת את זמני לריק וטועה שוב ושוב מבלי ללמוד.
וכשאמרתי לאמא שלי בשיחת סקייפ מחו"ל שעם הנוכחי (שהיא ממש מחבבת) אני בדילמה כי מצד אחד אני מאד נהנית איתו ומצד שני "אין לי פרפרים עדיין" היא התאכזבה. כשחשבה שהסקייפ נותק שמעתי אותה אומרת לאבא שלי בטון מזלזל "אין לה פרפרים". ואז שמעתי אותו אומר לה "היא בסוף תהיה כמו בנות הארבעים המזדקנות האלה עם כלב ולבד". וזה מבאס שאני חגגתי לא מזמן 30 ובשביל עצמי אני לא מרגישה לחוצה, לא על ילדים ולא על שימלה לבנה ואורחים (רוצה שיקרו אבל בקצב שלהם), אבל הדברים האלה שהם אומרים מחלחלים. ואני חושבת, אולי הם צודקים. אולי רגש חזק יש רק פעם בחיים ואחר כך צריך להתפשר על פרפרים, כי הנסיך על הסוס הלבן לא באמת יגיע, צריך להחליט שהוא זה גם אם אינו מושלם. ואולי אם אני אקפוץ לבריכה ואשחה בטירוף, בסופו של דבר המים לא יהיו קרים כל כך, והמחשבה על הקפיצה לא תהיה משתקת כל כך והאספזם יהיה שיתוק רגעי שיחלוף ויהפוך לשימחה טהורה בתוך מים מתוקים.
והבחור שאוהב אותי כבר בשל לצעדים חשובים בחיים והכל תלוי בי, ברצון שלי. ואני מתה מפחד. ואני לא מבינה - איך יכול להיות כיף וצחוקים, ודאגה ואכפתיות ותחומי עניין וכימייה עם אדם ועדיין להרגיש שאולי כל משחקי החיים האלה של הגדולים הם קצת לא בשבילי?
שיר על בדידות, געגועים...ומה לא...אחד החזקים שהביאו הניינטיז. לפחות כשעצובים יש את השירים שמזקקים את הרגש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין
