לילות לבנים

אתה ד"ר גרמני בן 40. יש לך ארבעה ילדים ואישה איתך ולפחות 22 מיליון דולר נזילים לבזבז. אתה נמצא בפוארטו ריקו מלבד המשפחה והמטפלת הצמודה, עם "יד ימינך", בחורה מישראל. אתם נמצאים בכבישים הרבה שעות בזמן שהמשפחה על חוף הים או בקניון הקרוב. לפחות פעם ביום עוצרים בחנות המוזיקה לקנות כבלים וכלי נגינה שכבר יש לך בגרמניה, אבל אתה רוצה אולפן הקלטות גם כאן. ביחד כולנו מקליטים מדי פעם שירים וכותבים חומרים כי אתה והמנהל של סוני חברים. פתאום משעמם לך אז נכנסים לחנות כלי נשק אמריקאית. בכניסה לחנות יש שער ברזל שנפתח רק מבפנים. לאחריו יש עוד דלת אוטומטית. זה פאקינג אמריקה, כל פסיכי יכול לבוא עם נשק, כל פסיכי יכול להיוציא רישיון לנשק. אז בוא נקנה נשק. אתה מתחיל בהליך להוצאת רישיון ואומר שכולם בחברה, גם נורמה, יצטרכו ללמוד להשתמש בנשק כאן כדי להגן על עצמנו. החנות מלאה ציוד וחדר מטווח. יש ש שם בגדים עם צבעי הסוואה של הצבא האמריקאי, כספות וכל מיני ציוד שגורם לרוצח שכיר לגמור בשנייה. ממש ויאגרה לחובבי הירי. הבוס שלי מתכנן לי קריירה מטווחית. "נורמה את היית בצבא הישראלי, את מומחית לנשק". העובדה שיריתי רק פעם אחת בטירונות ובשאר הזמן הייתי ג'ובניקית, לא ממש מזיזה או משנה את המסקנה שאם שירתתי בצבא הישראלי אני מומחית ברובים. אז בינתיים אנחנו עוזבים את החנות עם רובה אויר שמכיל כדורי עופרת שיכולים להרוג חיה קטנה. בזמן שהמשפחה מחוץ לבית, המשימה שלי היא לשים מטרות ברחבי החצר כדי שהוא יוכל להתאמן בירי. אחר כך הוא מחביא את הרובה כי נוסעים שוב לסידורים וכשחוזרים הוא יעיר את בנו הבכור בן ה-10 כדי להשוויץ ברכש החדש.

הבית שבו אנחנו גרים ועובדים בג'ונגל, יער הגשם בפוארטו ריקו

בשאר הזמן, הגרמני צריך להיות יצירתי ומרוכז כדי לעבוד. יצירתיות אומרת סמים. הוא כבר גמר את הכבד עם אלכוהול והרופאים אסרו עליו. אז כמובן שהולכים לחפש קוק. לפני שאנחנו מגיעים ליעד אנחנו מחביאים את החפצים היקרים. הבוס שלי מושיט לי ארבעים דולר למקרה שישדדו אותנו, כדי שיהיה מה לתת. כמו בסרטים אנחנו מגיעים לרחוב שבו יש סחר. הבוס שלי שדובר ספרדית שוטף שואל בחור שעובר לידינו איפה אפשר לקנות. כמו בסרטים הבחור נכנס לרכב ומוביל אותנו לסימטה. שם הוא מבקש מאיתנו לדומם מנוע ולחכות עד שיחזור. הוא הולך לאט הליכה מוזרה ונעלם בין הבתים שנראים כמו שיכון זול. הוא חוזר ומביא לבוס שלי טעימה. בסרטים השוטרים תמיד טועמים את האבקה כדי לוודא שאכן מדובר בקוקאין. אז כשהחומר מגיע אני לוקחת מעט עם הציפורן וטועמת. תוך כמה שניות הלשון שלי מרגישה רדומה. מסתבר שזה סימן שאכן מדובר באבקה המפורסמת. האבקה מגיעה בשקיות קטנות עם מדבקה שעליה תמונה של בין לאדן. אחרי טעימה הבוס שלי רוכש עוד. הבחור שתיווך את העיסקה מקבל 20 דולר טיפ ונעלם. הבוס מציע לי שקית על חשבונו ואני מסרבת בנימוס. לא כך, לא בצורה הזאתי אני רוצה לנסות את הקוק. אם בכלל אגיע למצב שאנסה, אני רוצה לנסות עם מישהו שאני אוהבת. הבוס מספר לי שאת האבקה מומלץ למרוח על הדגדגן כי בגלל שזה טיפה מרדים ומחמם את האיזור זה משפר את האורגזמה. נשמע מעניין.

כל הדרך חזרה אני מביטה במיליון ניידות משטרה ומדמינת איך עוצרים אותנו ואני יושבת בכלא, לומדת ספרדית מאיזה בוצ'ה והמשפחה טסה לבקר אותי. למזלי זה לא קרה. כשמגיעים מרכישת "הסוד שלנו" הבוס מוצא דרכים מתוחכמות להסוואה - הבוס שלי הוא ביו-כימאי בהכשרתו, מה שהופך אותו למתוחכם בהסוואת האבקה בתוך בקבוק טיפות אף ריק, שבו הוא מוהל אותה עם מים ומלח. כך, אישתו והילדים חושבים שהוא פשוט מצונן וסובל מסינוסים סתומים כשבעצם הוא משתמש בזה כדי להישאר ער ולעבוד. 

פגשתי אנשים ש"עשו את זה" בישראל, אבל לא פגשתי מליונרים בסדרי הגודל שלו. יש לאיש הזה את מגע הקסם - כל מה שהוא נוגע בו הופך לזהב. אבל המחיר הוא די כבד. כשיש לך כל כך הרבה לבזבז אתה מאבד דברים כמו קשר לילדים, ערך המשפחה, רגשים קטנים של אושר מתחלפים בשאיפה לעוד ועוד מהזהב הזה,, עוד ועוד עבודה ובמקביל עוד ועוד משחקים וצעצועים של גדולים.

כשאני מביטה בו אני מבינה כמה כל החומריות הזו היא לא מנת חלקי. אני מעדיפה להכין שניצלים לילדים שלי בבית, מלהיות בוילה יוקרתית או בטירה בברלין כל החיים ובמקום לבלות זמן עם הילדים, להעדיף סמים, אלכוהול ועבודה קשה ולהיות עבד ליורו.