לילות לבנים

 בדרך לרכבת התחתית, שהיא בעצם גם עילית כולם ממהרים. נשים, ילדים, זקנים, אנשים בחליפה, שיכורים, הומלסים, אנשי מסיבות, חנונים, היפסטרים, הריוניות ואנורקטיות -כ ו ל ם. זה לא משנה בכלל אם נעים בחוץ או לא. בקור, בכפור, בשלג או באביב האירופאי הנעים תמיד תצעד לה הרכבת בין הרים ובין סלעים בין רחובות ברלינאים חמושי גרפיטי לבין בניינים חדשים ונהרות שטופי דגה וזימה. אירוע שגרתי מתרחש כאשר צועדים בנון שלאנט במנהרה המחברת את הרחוב לתחנה ואז הרעש של כלי המתכת הגדול הזה מכה על המסילה בעוצמה מעליך ומכה לך בראש כמו גונג ש"יאללה, שימי את הריצה של הלייף". רצים במדרגות עם תפילה קטנה בלב, רק לא לשמוע את קול האחראי ברמקול "צעדו אחורה"ואת הבימ-בם המעצבן של סגירת הדלתות. אבל, לפעמים לתזזיתיות הזו יש השלכות. חפצים שנשכחים מאחור. אנשים שמועדים. מצב רוח רע של מי שפספס עם זעקת "שייסה" קורעת לב. אבל הכי עצוב זה שלפעמים רואים שאריות של שוקלדים קטנים מעוכים על הריצפה. אני מדמיינת תרחישים קורעי לב של ילד שמתחנן לאמא שלו "אמא, בבקשה, תקני לי שוקולדה" ואז בתום תחנונים והתרצותה של האם הגרמנית הקרה אחרי הביס הראשון נשמעים קולות הרכבת ואיתם נופלים עיגולי האושר הקטנים האלה על הריצפה, מתפוצצים לחתיכות קטנות ואיתם גם תקוות של ילדים.

שבבים של חלומות מתוקים מעוכים על הריצפה הברלינאית המזוהמת

זומבית בברלין

התחברתי לקבוצה של קולנוענים מכל העולם המתגוררים ויוצרים בברלין. הם קוראים לעצמם "הקולקטיב" ומתכנסים פעם בשבוע בפאב בבעלות כמה מהם לשיתופי פעולה הנוגעים לסרטים עצמאיים. המקור הוא איטלקי הונגרי, אבל הגעתי דרך מפיקה, ישראלית שחיה בברלין ושהמליצה לי לבוא. בלט בצבעוניותו, כמעט כמו השוקולד, שחקן איטלקי-אירי מבוגר בן כחמישים, לראשו מגבעת גנגסטרים וחליפה, לא גבוה, מזוקן, מעשן הרבה ומדבר במבטא אירי, בקול נמוך. לידו ישב פאביו, במאי שחסרות לו שתי שיניים אחוריות. לא יודעת למה שמתי לב, אבל החיוך שלו מקסים ואפילו שלם יותר בלעדיהן. מסביבי היה מבחר מייצג של אנשים מכל העולם, חלקם צלמים, מאפרות, שחקנים, שחקניות, תאורנים, בימאים ומפיקים. כולם תורמים מכשרונם לטובת סרטים עצמאיים. זה מן קטע כזה בברלין, כל אחד הוא "אמן" וכולם נהנים לרעוב לפת לחם בשם האומנות. 

וכך יצא שהתקבלתי לשחק זומבית יהודייה שחוזרת לנקום בנאצים בסרט אימה גרמני שמפיקים ישראלים. מבין עשרות הזומבים אני ועוד ארבעה אנשים נבחרנו להיות הזומבים המובילים, כלומר הנשכנים שיזכו לדקות מסך. הסרט אמור להיות אימה אבל סאטירי, כלומר הרבה רגעים משעשעים שאספר עליהם כשאוכל. הם מכוונים גבוה, כך שיש ציפייה שהסרט יהפוך ללהיט ויזכה להרבה תשומת לב בשל הנושא השנוי במחלוקת.

כבר המלבישה בחרה לי חצאית וחולצת משי תקופתית, וכשמדדתי אותה הנוכחים אמרו שאני מזכירה להם את כל התמונות שואה של הסבתות. כנראה שזו היתה מחמאה. בכל מקרה צילומי הטריילר יהיו בעוד כשבועיים וההתרגשות רבה. יש לנו אפילו מאפרת שכבר השתתפה בסרטי זומבים עם ציוד מיוחד. בהחלט מתחשק לי לנגוס באיזה נאצי...