לילות לבנים

לפעמים אני מרגישה כמו ליליפוט בארץ הענקים. עומדת בתחנת הרכבת כשכל הגבוהים האלה מסביב ומביטה בהם מביטים בי חזרה ומקווה לא להימעך בטעות. בוחנת את הצבעים השונים הפרחים האחרים, הטעמים, הריחות. זה מתחיל מחיפושי אופנים שעברו כעת לחיפושי אופני ילדים בשל גודלי הקט כך מסתבר. מה לעשות שהענקים האלה כבר בגיל 12 עוקפים אותי בגובה?

ולא רק הגובה. בסט סרט הזומבים שצולם בסופ"ש זה היה מאד בולט כל הארצישראליות הזאתי מול כל הבלונד מנגד. 

האמת שהתאהבתי בכלל בז"אנר סרטי הערפדים. אני חולמת לשחק ערפדית או לחילופין להינשך על ידי ערפד מסוקס סטייל אריק מTrue blood אבל בינתיים הסתפקתי בזומבית. נראה אם בכלל אצליח להתגבר על הפחד שלי מסרטי זומבים ולצפות בתוצר המוגמר... האיפור לקח זמן רב. שלושה מאפרים על הסט וכולם כבר איפרו את מה שמכונה בפי אנשי המקצוע איפור מפלצות. האיפור מורכב משילוב של לטקס מחומם (אותו חומר שבימים כתיקונם משמש כגומי של קונדומים) שנמרח על הפרצוף ליצירת מראה גבשושי ודוחה או לחילופין לפיסול "ואגינות" בשלל גדלים וגילאים שהן בעצם סוג של צלקת שמודבקת על הפנים. באמת שאין שום דרך לכנות את הצלקות האלה חוץ מואגינות. צילמנו ביער בתנאים שאפשר לסכם אותם כקור מקפיא אבל היה משעשע. מסתבר שיש לי את זה בהליכת זומבים... סוף סוף גיליתי במה אני מוכשרת בחיים! היה נחמד לפגוש קצת חברה ישראלים וגם להכיר אנשים מקסימים מכל העולם כמו פאביו. אני סתם נהנית להגיד את השם שלו כמו איזה דוגמן אקזוטי פאאאביו מתגלגל כזה כם מיבטא איטלקי (הוא ממש לא דוגמן אגב אבל מאמי אמיתי).

לאט לאט יוצרים פה מעגלים חברתיים. יש פה מלא ישראליים ורבים מהם הם אנשים איכותיים. פתאום מגלים שהילדה שהיכרת דרך חברה של הסבתא של הדודה גרה פה ופתאום מכירים ישראלי שיצא עם חברה לפני חודש והכל מתחבר כמו תשבץ. 

אבל געגועי הם לשני מקומות: תל אביב כמובן שם נמצאים החברים והמשפחה אבל גם לאמסטרדם המקום היחיד מחוץ לישראל שגרם לי להרגיש בבית.

בגרמניה ישנן שתי תופעות מעניינות שזיהיתי בקרב ישראלים. האחת ופה מדובר לטעמי בישראלים הפחות איכותיים, היא ישראלים שעקרו לגרמניה והחליטו לבחור בשינאה קיצונית תהומית כנגד ישראל. חלקם אומנים שעקרו לברלין מכל מיני סיבות אבל אחד מהם מעלה כל הזמן כתבות באנגלית נגד ישראל, למשל הכתבה על תקיפת בתי העובדים הזרים בדרום תל אביב ואז אני נאלצת להתערב ולהזכיר לאותו בחור שגם פה בברלין יש שינאת זרים רק שפה היא בין היתר כלפינו. אנחנו הזרים. לפני שהוא משמיץ שיסתכל בראי המקום שהוא גר בו רחוק מלהיות מושלם.

מנגד, ישנם הישראלים האחרים שפגשתי פה יפי הבלורית והתואר. הם מלאי אהבה והערכה למדינה כמוני. מאז שעברתי לכאן אני מרגישה באופן פרדוקסלי יותר קשורה למדינה. יש בי המון ביקורת כמו כל אזרח אבל המחשבות על חוף הים של תל אביב אותו חוף שהיה מרחק הליכה מהבית שלי אותו חוף שראיתי בו זריחות ושקיעות, התאהבתי, איבדתי, התאהבתי מחדש... הוא המקום הכי בעולם בשבילי.

הבן זוג החמוד מתחיל ללחוץ על תינוק. לאחרונה חבר למקהלה גם הרופא שלי. ידעתי שזה יגיע מתישהו...אף אחד לא אוהב להיות הורה זקן עם פריצת דיסק, כאבי גב וכל שאר הדברים שאני שומעת מהמבוגרים מסביב כשהם מרימים ילדים. לעבור את גיל 30 אומר לקחת אחריות... הרי ברור שיכולתי להישאר רווקה לנצח ליהנות מכל העולמות להחליף חברים קבועים כל כמה שנים כשהניצוץ באופן טבעי דועך. אבל מתישהו השחלות מתחילות לשתף פעולה עם תינוקות רנדומליים ברחוב או סתם באירועים משפחתיים בהם הקטנטנים רצים מכל כיוון. והנה עוד בת דודה תל אביבית מתחתנת ועוד אחת מעוברת והמשפחות גדלות ועם כל ילד גדל האור מסביב. ולמרות שאני מרגישה ילדה הגיע הזמן להתבגר וכנראה גם להתעבר. אגב, בגרמניה יש חופשת לידה של שנה רק זה לכשעצמו גורם לכל אישה שנייה פה להשריץ במרץ.

מקווה שלא אשנה את דעתי בעוד שעתיים...או שבועיים...