לילות לבנים

אני זוכרת אותה על האי. שיערה התבדר ברוח שמצננת מעט את הלחות הטרופית, רוח שמשאירה שאריות של קלות של מלח ים על השפתיים. במבט מהיר אי אפשר היה להתבלבל; בטן קטנה והריונית בלטה מבעד לחצאית הקפלים שעיטרה אותה ילדת האיים. והיא נראתה רגועה, רגועה בהרבה מהסופה שהשתוללה יום קודם על האי.

דיברנו כמו שנהוג לעיתים בטיולים כל אחת סקרנית לגבי השנייה. היא סיפרה על האי ועל המסעדה עם הבונגלוס של בעלה ואיך הגיעה מאנטרטיקה הרחוקה פגשה את בעלה והחליטה להישאר וללדת את תינוקה על האי. היא סיפרה סיפורים מחייה. סיפרה איך ראש המאפייה התאילנדי דורש כופר מכל שוכני האי פעם בחודש ואיך הוא נפטר בגיל 70 עם בחורה בת 17 לצידו וכמות לא מבוטלת של סמים ואלכוהול.

ובאמצע הסיפורים היא הכירה לי חבר חדש - ניגשנו שתינו להכרות עם תינוק מסוג אחר, קוף קטן וחמוד שאת שמו כבר שכחתי אבל את מראהו הקשור לעץ מקפץ מעלה ומטה לא אשכח. והיא ההריונית שיחקה איתו כאילו אין מחלות בעולם. את כל ההורמונים האימהיים המתגבשים אצלה בגוף היא הביעה במשחק עם אותו יצור קטן שקיפץ וריקד מעליה מעל כל חלק ממנה לעיתים באלימות, אבל נשאר מחובר במן חבל טבור אל העץ.

היא סיפרה שהם שומרים עליו כי הבעלים שלו רוצה למכור אותו ושאלה אם אקח אותו אבל מה לי ולקופיף קטן? השארתי אותם למשחקם ושבתי לחפש הרפתקאות. למחרת חיפשתי אותה אבל היא לא היתה שם ויותר לא פגשתי בה.

מדי פעם אני מדמיינת אותם על האי. היא עם ילד קטן ליד הגלים שבאים והולכים כמו אנשים שנכנסים ויוצאים מחיינו. אני מדמיינת אותה, נערת פרחים על האי שזופה ויפה. ובדמיון שלי הקוף הקטן חופשי ומשוחרר וקופץ על עצים שונים, מטפס על צוקים ואולי הקים משפחת קופיפים קטנה משלו אי שם על אי רחוק רחוק מכאן.