לילות לבנים

וואו. כמה זמן לא כתבתי כאן.

אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם. המחשבות התחילו לנדוד למה שהיה פעם כדור השינה שלי בלילות - הכתיבה בבלוג. כתיבה בשבילי היא כמו שקית הפתעות של סנטה קלאוס. כל מיני מילים שיוצאות בכל מיני צורות, צבעים, גדלים והופכות למתנות ממאגר שככל הנראה לא קיים במציאות אלא רק בפנטזיה, קצת כמו האיש עם הזקן הלבן והכובע האדום.

ובעצם לכולנו יש הפתעות. לי יש הפתעה בבטן. הפתעה קטנה שגדלה מיום ליום. הפתעה שרואים באולטרסאונד ואז איך שהוא מבחין שמסתכלים עליו הוא מפנה לנו את הישבן כמו סנוב. אני והאיש שלי מתרגשים, העיניים הכחולות שלו נוצצות כשהוא מספר למשפחה ולחברים. ואני שמחה, כי אני נמצאת במקום טוב בחיים שלי. טוב אולי חוץ מהבחילות וההקאות המטורפות, זה קצת פחות כיף. אבל כן, בקרוב אהיה אמא.

ויש גם פחד. פחד גדול מהלידה. פחד מלהיות אמא (אני בעצמי עדיין ילדה). פחד מהלא נודע.

בגרמנית, אגב, אומרים: "איש בין שוונגר".

סקירת מלאי נוסטלגית

לפני כמה ימים דיברתי עם המיתולוגי. הוא אבא ומבסוט. היה נחמד לעשות קאטצ'ינג אפ ולגלות שהמשקעים נעלמו. והאמת -היינו צריכים את זה. בכלל תקופות כאלה לפני שינויים גדולים בחיים כמו ילד פתאום מביאים למצב שבו מתחילים להיזכר באנשים מהעבר.

מאחר ואף אחד מהם לא באמת קורא כאן יותר, אני יכולה להרשות לעצמי לכתוב חופשי. 

היחס שלי לאקסים הוא כמו אל אנשים יקרים שתמיד יהיה לי אכפת מהם, כי הם נגעו במשהו עמוק בפנים, מי יותר ומי פחות. תמיד יהיה זיכרון עם חיוך כי גם אני חשפתי עצב חשוף או שניים. לכן, כחלק ממסע אל העבר לפני הקפיצה אל העתיד התחשק לי לחטט שם. עם חלקם דיברתי, אחרים ראיתי ברשת והבנתי לבד מה הסטטוס.

"טורפת עירומה, נפלת בגורלי 
רוחות האהבה שאת לוחשת לי 
מנשבות בראשי וטורפות את לילי 

את יודעת לעוף 
את בוכה בבקרים 
בי כל עצב חשוף 
את משחררת בי את כל הקשרים" /שלום חנוך

זה לא סתם מגיע עכשיו כל החיטוט הזה. יש איזה עניין הורמונלי בהיריון שגורם לנשים לנבור קצת אחורה. מצד אחד כל הרגשות צפים ומצד שני רוצים לעשות קלוז'ר, להניח לזה וגם לראות שהקצוות חתומים לקראת העתיד. באופן אישי גם חשוב לי לדעת שמי שהיה חשוב לי פעם, מוצא את עצמו שמח ומאושר וטוב לו בחיים כמו שאני מקווה שהם מאחלים לי. אז כחלק מהנוסטלגיה לעבר שלי החלטתי לעשות סקירת מלאי: 

שלושה אנשים בחיי אני מגדירה כאקסים. הראשון, המיתולוגי שככב בחיי 7 שנים, מסתבר נשוי עם ילדה חמודה. גר בתל אביב. אשתו רופאה. הוא עדיין מגדל את החתול שהיה לנו שלדבריו "הזדקן" אבל בתו הקטנה שומרת עליו שירוץ ויעשה כושר של זקנים.

הרוקר יוצא עם בחורה חיננית, יפה, מתוקה שנראית טובת לב ועובדת בעבודה שווה. הם גרים ביחד בתל אביב, מדברים על חתונה הוא קורא לה "קוקי" (כמו שקרא לי פעם) והם עושים השוואות מחירים של קייטרינג ובופה. הוא עדיין חושב שהשיר שכתב לי בעקבות הפרידה הוא האהוב עליו. הוא נשמע מאושר וזה עשה לי טוב.

היחיד שהפתיע אותי הוא פאטאל ארור, הבלוגר לשעבר. הוא רווק (שזה דווקא לא מפתיע) אבל - יוצא עם בחורה שחורדינית שנראית ממש, אבל ממש רע (פרצוף נפוח כזה קצת טרול). אבל מראה זה לא הכל בחיים, היא כנראה טובת לב ולא עובדת במשהו מתוחכם, כך נראה על פניו. ועדיין, אולי בגלל שידענו מורדות כמו גם עליות שיא, דווקא ממנו ציפיתי יותר להביא אותה באיזה "וואו" של כוסית, מרשימה עם עבודה שווה,  שלא קרה. לא ציפיתי שיגמור עם איזה כפילה של שרית חדד במקרה הטוב וישאיר אותי שמוטת פה. אבל וזה חשוב - גם הוא נראה מאושר וכנראה שזה מה שהוא צריך כאישה. 

אז זהו. קלוז'ר. סוג של...