לילות לבנים

ויום אחד נסתכל אחורה. ונזכור את היפה בצורה הטהורה שלו. נתעלם מהכואב, מהמכעיס, מהעוקץ, מהמפוספס. ונבין שהיינו בשיא הפשטות ילדים עם כוונות טובות. ועדיין ילדים.

לא בעוד שנה, גם לא בעוד שנתיים. אבל זה יקרה. וזה יהיה יפה. כי יהיו שם חיוכים, וזכרונות מצחיקים, ומשחקי קונסולה לתוך הלילה והתניית אהבים.

כבר לא יהיו זכרונות מרירים רעלנים של פרידות, אכזבות וכאב שמקורו נשאר בגדר תעלומה.

אני אזכור ילד קשוח שרך מבפנים. הוא יזכור ילדה רכה שקשוחה מבחוץ. או אז נוכל לקרוא שוב על אותם זכרונות שלעד יהיו חקוקים על דפי ליבנו יותר מעל דפי ארכיון ישראבלוג.

ופלאשים של חופים עם חול לבן ובקתות במבוק, והרגשה של חופש ברכיבה על הכלי המהיר ההוא. וצילומים שנראים מבטיחים עם חיוכים של ילדים שמדברים על מה יקרה כשיהיו להם ילדים. ומעשי שטות ומרדפים מצחיקים. וארוחות משפחתיות עם אנשים חביבים. זה יקרה זה ברור. אבל יקח לזה זמן. היום אני מבינה ששנינו עדיין לא שם. לא רק החול יזכור את הגלים ולא רק לקצף אין זוכר. האבנים והרוח גם הם כלי כתיבה וצבעים רבים לה לפלטת החיים.

אבל זה יקרה וזה יהיה רגע כל כך יפה הרגע שבו נסתכל אחורה ונצחק.

באותו הרגע תהיה שם שוב אהבה.