לילות לבנים

בגיל 20 היא כיכבה על שער מגזין פנטהאוז, הגירסא הבוטה של פלייבוי. בחורה צעירה, הולנדית, יפה עם פסים בלונדיניים בשיער, חלומות להיות דוגמנית והיכולת לקנות במבט את המצלמה. היא היתה הבחורה היחידה מהעיירה שלה שהעיזה לעשות את זה מה שעלה לה בסכסוך משפחתי עם כמה דודות רגזניות. אבל המקום הזה שבו גדלה עם כל היופי והפסטורליות שבו, עם הסירות והנהר הגדול, עם דגי ההרינג המלוחים והחמוצים בשוק, עם הקרוקטים החמים והגבינות השמנות, הכל נהיה לה קטן וצפוף מדי. חמושה בתמונת המגזין שלה ובבגדי מעצבים החליטה לעקור את חייה ליבשת ההזדמנויות הבלתי נגמרות לארצות הברית. 

התפוח הגדול הימם אותה. ניו-יורק היתה כל מה שהעיירה שלה לא היתה - זוהרת, מהירה, גדולה, 24 שעות של חגיגה אחת מטורפת. בהתחלה עוד היו לה כמה תאונות אופניים. בניו-יורק אין שבילים מוסדרים כמו בארץ הגבינה ותחנות הרוח. בהמשך התאקלמה וכשהרגישה בבית החליטה להשתקע. היא למדה להיות אחות סיעודית. מסתבר שבארצות הברית יש מחסור באחיות, ולכן מי שמוציאה תעודה מקבלת גרין קארד מיידי ומשכורת עתק. בימים היתה עובדת בבית החולים. בלילות היתה נמשכת לעולם הזוהר ומתלווה לאנשי עסקים עשירים כ"אסקורט" - אקססורי בלונדיני וסקסי שמנעים להם את הזמן ומוציא את העיניים לחברים שלהם.

היה לה את כל מה שרצתה. כלב מעצבים מפונק. נעליים של לואי ויטון בערמות. תיקים של ג'וצי ופראדה. תכשיטי סברוסקי. טיולי פאר במטוסים פרטיים לשייט יאכטות ומסיבות עם סלבס הוליוודים. אבל דבר אחד היה חסר לה - אהבה.

היא נרשמה לאתרי הכרויות, יצאה לאינספור דייטים, הכירה רופא בבית החולים בו עבדה ואפילו התארסה. אבל הרופא החליט שחיי הרווקות של ניו יורק יותר קורצים לו. אז היא מכרה את הטבעת ובכסף המשיכה לחגוג ולנצל את כל הטוב שהיה לעיר הזו להציע.

תמונה מאחד מטיוליה האחרונים, ביאכטה של מיליארדר אמריקאי. היה קצף

יום אחד היא קיבלה הודעה אוטומטית אנונימית באי מייל. בתמונה היה בחור ערום עטוף במגבת שבישר לה בהודעה לקונית שמאז שהיה איתה מצאו אצלו מחלת מין. לא מסוכנת, אבל כזו המצריכה טיפול. מאחר וההודעה נשלחת מאתר שדואג לאנונימיות משתמשיו, לא היה חתום עליה השולח.

"את יודעת מי זה?" שאלתי אותה. "אין לי מושג", ענתה. "עם כמה בחורים היית בחודש האחרון?", שאלתי. "יותר מדי" היא ענתה. ובלעה מיד את הכדור שרשמו לה במרפאה. באותה תקופה היא סיימה לעבוד כאחות בבית ספר לילדים במנהטן, בין תפקידיה גם להסביר לאותם ילדים על מין בטוח והסכנות שבסקס לא מוגן. 

היו עוד מקרים הזויים כמו הפעם האחרת שבה היא העלתה תמונה שלה ערומה לפייסבוק, למעשה רק של החלק התחתון וכתבה "אני מחכה לך". היא היתה שיכורה. המשפחה שלה פרצה לה לפרופיל כדי להסיר את התמונה. צוקרברג ודאי שומר אותה עד היום בארכיונים שלו.

העניין הוא שהיא מודעת לעצמה. היא לא פעם אמרה לי "בטח מי שרואה את הפיד שלי בפייסבוק חושב שהחיים שלי מדהימים, אבל האמת היא שהם לא". היא מבולבלת. חסרת ביטחון. מסתמכת על המראה שלה שיפתח לה דלתות בלי להבין שמדובר בשעון חול. היא רוצה שינוי. אבל השינוי לעולם לא קורה.

ובינתיים? היא מכורה לעיר החטאים. מכורה להנאות. הילדה הקטנה ההולנדית עם הצמות והפוני מחפשת אהבה אבל מוצאת אשליות. רוצה משהו אחר לגמרי, רוצה להתנתק, אבל לא יכולה. סקס, סמים ורוקנרול בעיר שיש בה הכל מהכל. חוץ מאהבה.

סיפור אמיתי.