לילות לבנים

כבר שבוע שעלי הסתיו נופלים ומכסים בשטיח צבעוני את כל העיר. כל עלה שנופל לאדמה עובר מסע קצר אחרון ונפרד מהעץ שהעניק לו חיים במשך חודשי האביב והקיץ. לעלי השלכת יש ריחוף שיטתי בדרכם למטה. שיטוט באינטרנט מעלה, כי הניסיון לתאר את השיטה במשוואות, שינבאו את המסלול המדויק של נפילת עלים (ומוצקים), לא צלח ב-150 השנים האחרונות. ככל שהקור גובר כך הדרך לתחנת הרכבת לעבודה נעשית קשה יותר. לא די שהימים מתקצרים וקמים בחושך, וחוזרים הביתה מהעבודה בחושך, הרי שגם הבגדים נעשים כבדים ומכבידים ואיתם בטן הריונית שגדלה. ובכלל כשקר בחוץ המיטה נעשית כל-כך נוחה...

תחנת הרכבת די ריקה. בדיוק כשעליתי לרציף הבחנתי בזנבה ההולך ומתרחק ובשקשוק הפסים שצלילו הלך ודעך. התיישבתי על ספסל והבטתי בשעון שהבטיח שש דקות עד לבואה של הרכבת הבאה. ואז הגיע קולו של המקל. רעש מונוטוני מתקתק כמו של רקדן סטפס רק בצליל קבוע, כך עם אותו התיקתוק הופיע האיש הזקן. תיק תק, תיק תק הוא הולך ומתקתק וכל התחנה נכנסת למין קצב קבוע יחד איתו. לראשו כובע קסקט "של זקנים" ומכנס חום. הוא מחזיק ביד שקית אדומה. הוא מתקרב לכיוון שלי ואני נערכת לפנות לו מקום על הכסא שלצידי. אבל הוא עוקף אותי וניגש ישירות לפח שלידי ומתחיל לחטט. הפח ריק. ניתן לזהות את זה לפי הצליל שמשמיעה היד שלו בחלל המתכת ולפי העומק שאליו הוא שולח את ידו. הוא מתעכב כדקה מנסה שוב. ולבסוף מתייאש ובאותו  תיקתוק שאיתו הופיע, כך הוא מתקתק את דרכו משם ונעלם.

תמיד כשאני מבחינה באנשים זקנים, עולה בי המחשבה "איפה הם היו אז? מה הם עשו בשואה?". השאלה הזו משום מה לא עוזבת אותי גם בתום שנה וחצי של מגורים בברלין. לא התרגלתי. האם אותו איש זקן ראה גם הוא אנשים רעבים ללחם, יהודים רזים ומצ'וקמקים עם טלאי צהוב? האם הוא עזר להם? האם פגע בהם? או התעלם? מחשבה של שבריר שנייה שמגרדת בראש, כמעט כמו במנגנון אוטומטי. אולי זו תוצאה של מערכת הזיכרון והפחד המושרש שמא נשכח, אותו פחד שמשמש את כל ההוויה ויצירת הזהות הישראלית-יהודית בלימודים איטנסיביים על השואה ועל הצדקת קיומינו במדינת ישראל? אולי זה כי הרבה ישראלים מסביבי שחיים כאן מנסים לטשטש, לטאטא ולשכוח עד לרמה של מחיקת הודעות בקבוצת "ישראלים בברלין" בפייסבוק אם מישהו רומז על אקט אנטישמי. ואולי זו השפה שהצליל שלה פשוט מזכיר מנגינות רעות. מה שזה לא יהיה זה שם ובחצי השנה שנותרה לי לגור כאן, זה כנראה גם לא ייעלם.

ציירי לך...שפם ענק שסותר את כל חוקי הפיזיקה!

סיור מודרך בברלין הביא אותנו למוזיאון. בכניסה עמד אדם או ליתר דיוק שפם שמחובר אליו איש. הוא לבש חליפה מיושנת ושמפפמו התהדר בגאון כלפי מעלה בניגוד מוחלט לכוח המשיכה. "שנה הבאה אני רוצה לראות אותך עם אחד כזה!" בישרתי לקולגה ישראלי. "היה לי רס"ר כזה בצבא" הוא ענה לי והתחיל לתאר את אורכו ורוחבו של השפם. בדרך כלל שמתחילים לרכל על אנשים בחו"ל ובעברית הם לא מבינים אז ריכלנו והפלגנו וצחקנו. האיש המשופת כך היה נראה בכלל לא מסתכל לכיווננו. ואז פתאום, הוא פנה אלינו בעברית צחה ללא מבטא. הוא גר בגרמניה 40 שנה, אבל לפני כן למעלה מעשרים הוא גדל וחי בישראל. 

המשופם (לחדי ראייה יש לו סיכת שפם שחורה על הדש), הראה לנו תמונות של שפמים נוספים. מסתבר שיש קטגוריות שונות, למשל "פריסטייל". אבל הוא, הוא ולא אחר, אלוף העולם החל מהשנה לראשונה לאחר שניצח אלוף ותיק בקטגורית השפם הזה. "אני מעמיד אותו כל בוקר", הוא בישר לנו בגאווה. ולנו לא נותר אלא לתהות עד כמה המשפט הזה לכשעצמו נשמע ממש רע...