לילות לבנים

ולפעמים יש כזה רגע בין ערות לשינה מתוקה שהמוח נזרק אחורה. כמעט בלי שליטה קופץ לו זיכרון וקורם עור וגידים כאילו מדובר במציאות. ואז לאט נרדמים לתוך הזכרון הזה.

והנה אני קופצת לבית סבתא. שנים רצות אחורה ואני שם. השיש בשולחן האוכל בכניסה ירוק בוהק זרחני כמו שלא בהק שנים. הריצפה נקייה. על השולחן כוס קפה עם סימני אודם ומאפרה עם סיגריות וסימני אודם. על האש ישנם סירים שמתבשל בהם אוכל, וסבתא מסבירה לי על מרק העוף שלה ואיך היא מבקשת שהקצב ישמור לה פיסות שומן כדי לטגן אותם לפני שהיא מבשלת את המרק "בשביל הטעם". זה בערך הסוד היחיד מהמתכון הזה שנשמר לי בראש. לאט לאט הכל חוזר לחיים, הצבעים, הריחות, הרוח והחיות של כולם.

בחוץ על המרפסת חתולים מקפצים, באים ונעלמים מחפשים את סבתא שתמיד שומרת להם אוכל במקרר. הם יודעים לא להכנס הביתה ובחזקת אורחים פורחים, אוכלים ונעלמים. וסבתא מתמוגגת שהיא מאכילה אותם.

בסלון יושבים לראות טלוויזיה. סבתא יוצאת מהמטבח ובאה כל הזמן שואלת מה להכין לאכול? פלפל ממולא, חטיפים, מרקים, כבד קצוץ. בכל רגע היא תצוץ מהמטבח עם משהו אחר. חוץ מהמאכלים הרומנים שלה, בזכותה התוודעתי לכיפלי, פיצה מקפיצה, תפוח מסוכר על מקל, חטיף קוקוס ורוד, מרמרלדה צבעונית וסוכריות צבעוניות בשרשרת.

סבתא מספרת סיפורים. חלקם שמחים חלקם עצובים. על ילדות ברומניה בבית גדול עם עץ בחצר ממנו אפשר לטפס לקומה השניה של הבית ופסנתר כנף. על איך ברחו והשאירו את הכל מאחור לבלי שוב. יושבים בסלון של סבא וסבתא והסיפורים זורמים.

בסלון של סבתא תלוי על הקיר ארון שקוף המשמש בית בובות. היא אוספת בו בובות מכל העולם. הארון הזה כיום מאובק. הבובות עוד שם, מזדקנות לאיטן. מאבדות צבע, מאבדות צורה. איש לא מטפל בהן יותר. אבל סבא לא זורק אותן. זה של סבתא. כשסבתא מתה, ההספד שלי היה סביב אותן בבובות שנותרו יתומות והיא עצמה שהיתה בובה.

שולחן הכניסה הירוק בסגנון שנות ה-60 מתקלף היכן שמודבקת הפורמייקה. הריצפה מלוכלכת, שינתה צבע מסוג הלכלוך שגם אקונומיקה כבר לא תוריד, למרות שיש מי שמקפיד לנקות את הבית פעם בשבועיים. המטבח שומם. אין סירים. רק כירה ישנה. המקרר ריק למעט האוכל שהילדים מביאים לסבא. בסלון עוד תלוי הוילון השבור. אותו וילון שסבתא היתה תמיד מספרת לי באופן קבוע ועם חיוך גדול איך נשבר כשהחלטתי להתנדנד עליו כמו טרזן וג'יין בג'ונגל. נשבר ומעולם לא תוקן.

לשירותים אני מסרבת להכנס שנים. עוד בימים הטובים היו שם ג'וקים שיצאו מהביוב הפתוח. האסלה ישנה והקירות מתקפלים. הנכדים הציעו לצבוע או לשלם לאיש מקצוע אבל סבא מסרב. הוא כועס מעצם הרעיון שנעזור לו במשהו ונעלב. עקשנות של זקנים. אותה עיקשות או אולי טיפשות בגינה הוא לא רוצה להצהיר שהוא נכה צה"ל מכדור בבטן, כי הוא "תרם למדינה" כחובתו ולא צריך ממנה כלום בחזרה.

בחדר השינה שלהם הוא כבר לא ישן. החדר סגור. לפעמים אני סקרנית מה מסתתר היום מאחורי הדלתות האלה. מניחה שהארונות עדיין מלאים בבגדים ישנים, תכשיטים ותמונות שסבתא היתה רוקמת. קצת חבל לי שלא הקשבתי לה, לפני מותה היא רצתה שאקח את אחת מאותן רקמות שלה. בסלון נותרו אותן תמונות של כולנו, כל בני המשפחה תמונות דהויות מאובקות שאהבה והדביקה. אפילו תמונה שלי ושל האקס שלי ממשחק של מכבי תל אביב עם צעיפים תלויה שם. אני בקוקיות וברקע נדמה לי, היכל הספורט יד אליהו. התמונות מסודרות כמו גלי עד לזכרונות.

עד לפני שנתיים כשביקרתי את סבא, הכלבה שלהם האני עוד היתה נוהמת עליי. כל אורח שבא, לא חשוב מי היה מתקבל בנהימה. עכשיו האני שומרת על סבתא שם למעלה וסבא נראה אף יותר בודד. הוא מעדיף לישון על הספה בסלון, עם כריות ישנות מחובר לרדיו שמשדר כל הזמן למרות שיש לו גם טלוויזיה. אפילו את האולימפיאדה הוא העדיף לשמוע ברדיו מאשר לראות. לפעמים הוא יושב על הכסא במרפסת, כאשר התריסים פתוחים ואז הוא מציץ החוצה על המתרחש ברחוב. עד לא מזמן הוא היה עובד במכולת השכונתית, שניה מהבית מעבר לכביש, מעמיס מצרכים על המדפים כדי שיהיה לו בשביל מה לקום בבוקר. איש גבוה וחזק סבא שלי, כמעט בן 90 ועדיין נראה נמרץ וכנראה גם הולך יותר מהר ממני.

וככה נזרקים חזרה מעירות לשינה, מזכרונות למציאות ומהמציאות פנימה לעולם החלומות.

אבל אם תעברו בחולון, ברחוב לא קטן אבל גם לא גדול, ותראו עיניים של זקן מציצות להן מבעד לתריסים, בבניין ישן שנדמה רדוף על ידי רוחות רפאים, תמסרו לאיש הזקן נשיקה באויר ממני. כי קצת קשה לנשיקה אוירית להגיע מברלין לחולון.