לילות לבנים

הימים והלילות. כולם בערבוביה.

מי אני? היכן אני? עין עייפה אחת נפתחת בעוד השנייה למרות מאמצים אדירים נשארת עצומה. מי זה החייזר שמביט אליי בחושך, מנסה זו הפקוחה להבין. מי זה היצור החמוד שמחייך אליי חיוך נטול שיניים? לפני שלושה חודשים וקצת עברתי ליקום מקביל, מימד אחר אם תרצו. מאז שצ'ופצ'יק נולד השתנו חיי מן הקצה אל הקצה. מרגע לדודלי. מבילויים בבארים להליכות בגנים ציבוריים ומרפאות. מלשיר בטירוף "פאק יו איי וואנט דו וואט יו טולד מי", ללשיר בעדינות "יונתן הקטן". מהלעביר ג'וינטים ולקסס ללהחליף חיתולים ולפספס. זה אפילו לא שידרוג גירסא ל"נורמה 2.0" זה יותר כמו השקת טכנולוגיה חדשה לגמרי...

ובכל זאת, למי שתוהה כיצד נראים החיים עם תינוק, להלן עדכוני התוכנה:

הסגידה

"של פטמותיך מעל שדיך, כי החלב אשר שופע מהן מאכל האלים המא"

מעולם לא הייתי אדם דתי. מבחינתי דת זה סבבה בעיקר בשביל האוכל הטעים בחגים והאוירה המשפחתית. הכי קרוב לדתיה הייתי כשהערצתי את רובי וויליאמס בימי טייק דאת, חשבתי שהוא אלוהים. אני זוכרת איך פנטזתי בגיל 14 שאני קונה כרטיס טיסה ל"סטוק און-טרנט", העיירה האנגלית שבה גדל, עוברת בפאב המקומי במיטב מחלצותיי ואז רובי לפתע מביט עליי מבעד לקצף הגינס שלו, מגלה אותי, אהבת חייו ועושה לי ילדים קטנים ולא נימולים שרוקדים לצלילי Could it be magic.

אבל מאז בגרתי. עם רובי סגרתי מעגל כשראיתי אותו לפני שנתיים במופע האיחוד של טייק דאת בהולנד. לאנגליה הגעתי רק כדי להשמין מאוכל פאבים בצהרים וגאלונים של בירה. ועכשיו, סוף סוף בשלתי לגלות אליל חדש - הבן שלי!

כל סדר היום סובב סביב אותו אל. כשהוא רעב הציץ נשלף והמטבח פתוח. או נשאב כמו פרה חולבת לתוך מכונת שאיבה אימתנית. בהמשך מגיעה שעת הכושר והמשחקייה עם הוד רוממותו ולשביעות רצונו המלאה. בין לבין יש למרק את ישבנו (החמוד במיוחד יש לציין) עם מטליות לחות ומלטפות. בערב אמבטיה שבסופה המסג' המלכותי עם שמן. יש לציין כי הנ"ל מעדיף טכניקה משולבת של מסג' שוודי, שיאצו ופוט מסג' תאילנדי. ואז מגיעה שנת הנסיך, שמלווה בחיבוק ביידים תוך כדי תזוזה ושיר ערב "שיר ליקינטון" או "סופט קיטי" (השיר של שלדון מה"מפץ הגדול").

ומה לגבי שינת לילה של העבד? שינה???? שינה זה לחלשים! כל שעתיים וחצי-שלוש שעות פק"ל אוכל, בעיניים עצומות של שני הצדדים המעורבים. 

https://www.youtube.com/watch?v=wjHIJ3dtd3Q

ציצים, שדיים, דדיים, שקי חלב, אבטיחים, מלונים, סופגניות ומצופים

"כבד חלב אביך ואמך. כי גם הציצי כבד"

האמת שהכותרת הזו נועדה להשיג רייטינג. ואת תשומת הלב שלכם. אז עכשיו כשאתם קוראים זאת בשקיקה, בולעים כל מילה לקראת הפאנץ' (ציצי = רייטינג+ מנויים חדשים) אפשר להמשיך.

אז כן, מעולם לא שמחתי כל-כך בזוג שדיי להתפאר. עזבו אתכן מסיליקון, ניתוחים פלסטיים או פוטו שופ, שהרי היריון ואחריו הנקה זה הדבר לניפוח שדיים. אף חזייה למעט חזיית הנהקה לא עולות עליי יותר. וכן, המוכר בR קפה מגמגם כשאני באה להזמין עם מחשוף ומביא לי הפוך אחד קטן במקום שניים גדולים. גדולים. ג ד ו ל י ם. כעת מובן לי מדוע ולמה הפכה המילפית לקטגוריה בסרטי פורנו. הרי זה שילוב קלאסי של ה"מדונה והזונה" של פרויד בצורה הכי חייתית ובסיסית שיש. מצד אחד כל השפע הזה, ישבן, חזה עגלגלות ופוריות (אישה אחרי לידה נקלטת להיריון נוסף במהירות הבזק) סמל סקס. מצד שני את אמא ואימהות איכשהו הופכות כמעט אוטומטית לקדושות.

אם כן, המימדים נשמעים כמו חלומו רטוב של כל טינאייג'ר מילפר מחוצ'קן אבל.... אליה וציץ בה. כל הטוב הזה המתפרץ החוצה בטיזינג עצבני הוא למראה עיניים בלבד. מלבד פה קטן שיונק משם פעם בכמה שעות שום, אבל שום מגע לא נעים יותר באיזור.

החלום - בתקופת ההיריון דמיינתי הנקה בצורה רומנטית כמו בסרטים כמו בתמונות. בדמיוני אני שלפתי את החזה המושלם שלי והתינוק באינסטינקט מתחבר ויונק עם חיוך בשלווה תהומית למשך חמש דקות תמימות ונרדם לצידי בעודי מביטה עליו בעיני עגל מאוהבות מתבוננת בפלא הבריאה ומהרהרת בשאלות קיומיות תוך שקרן שמש יוצאת מבין העננים ומאירה אותי באור קדושים שמנצנץ מבעד לגבעות ירוקות ופלגי מים מפכפכים עם חדי קרן וסוסי פוני. אה בשקיעה. איך שכחתי שקיעה.

ושיברו (בפועל) - יותר דומה לסיוט ברחוב אלם מבת הים הקטנה. בתחילת ההנקה מדובר בכאבי תופת. הפיטמה סדוקה ומדממת, כי התינוק צריך ללמוד לינוק כמו שצריך. למרות הדימום, ולמרות שזה נשמע לך כמו מאזוכיזם אמיתי האחיות בבית החולים מפצירות בך להמשיך להניק או לשאוב. מעבר לכך, החלב לא מגיע מהר בכלל. אצלי, קיסרי חירום, הוא אף הגיע מאוחר יותר, כי בניתוח קיסרי הגוף לא מזהה שהלידה קרתה ורק נזכר באיחור להוציא את החלב. מעבר לכך, בגלל החתך בבטן לא ניתן להרים את התינוק כך שהנהקה וההבונדינג נעשה בינו לבין כל העולם חוץ מהאמא.

ביום שבו נכנס החלב סוף סוף קורה משהו מצחיק. או עצוב. תלוי למי. באותו היום השדים מתנפחים לגודל לא אנושי, שלא לומר מפלצתי, שלא לומר דולי פרטון נראית כמו ילד לידך. זה סוג של דלקת בתעלות החלב. אצלי הציצי גדל כל כך שהוא השתלט גם על בית השחי כך שהלכתי עם ידיי מורמות במשך יומיים, והאחיות רצו לחדר שלי עם עלי כרוב קר שיש לו סגולות הרגעה לסיפור הזה. הציצי היה קשה כמו ברזל וכואב, וכל זה בנוסף להחלמה המאד קשה מהניתוח. אבל זה לא נגמר, גם שקיבלתי את בית השחי שלי בחזרה - חוץ מהחתכים שהעור מתקלף, ואם לא מניקים או שואבים בזמן, הציצי נהיה גדוש וזה כואב. לטעמי זו דרכו של הטבע ללמד אותנו מה הם הגברים מרגישים כשיש להם כאב ביצים. אז כן, כשאיברים גדושים בנוזלים המבקשים להתפרץ החוצה, זה כואב!  

אלמנט אחר שמקלקל זה הדליפות. בדיוק כמו שקרי לילה זה דבר די לא משהו כשהוא יוצא בלי להתכוון, כך גם דליפת חלב מהציצי. לכל מקום אני סוחבת זוג כריות קטנות שנועדו ללנוע את הפאדיחה. אגב המוח זה דבר מדהים - אם שומעים בכי של תינוק הציצי נהיה גדוש באחת וגדוש ומוכן לשאיבה. גם המחשבה על הנקה עושה זאת אוטמטית. נפלאות הגוף והטבע. 

לסיום סאגת ההנקה המפונטזת שלי רק אומר שהתינוקי התרגל לבקבוק ומסרב לאינטימיות הנחשק עם הציץ האמיץ. לכן, הפכתי עבד שמשועבד למכונת השאיבה. כל שעתים אני מתחברת ושואבת בו זמנית משני הציצים למשך עשרים דקות. ועכשיו דמיינו לחיות ככה כבר שלושה חודשים. כיף חיים.

וגם בחלוף הזמן זה כואב ולא נעים. לפני שבוע רציתי למשל לפנק את עצמי במסג' ראשון מאז הלידה אבל במהרה זה הפך לסיוט, כי אי אפשר לשכב על הבטן וליהנות. כן, אם יש סטארט אפיסטים בקהל, זה המקום להמציא מיטת עיסוי לנשים בהיריון, עם מקום מיוחד לבטן לצאת החוצה, ולנשים אחרי לידה, עם מקום מיוחד לציצים לצאת החוצה.

הייתי ממשיכה בתיאורי שדיים אבל כדאי לעבור נושא לפני שאני שוב רצה לשאוב...

שלישיה

"לא תחמוד אשת רעך. אלא אם אשתך אשר אהבת מסכימה"

כחלק מהמעבר ליקום המקביל אין יותר זוגיות. היא מתה. קאפוט!! במקרה הטוב והמינימלי אתם שלישיה, במקרה אחר אתם רכוש של כל המשפחה, הקרובים, החברים, השכנים, הסנדלר השכונתי, הרופאה ממול, המוכרת במכולת - כולם רוצים להסניף את היצור הקטן הזה ולהרעיף עליו אהבה, או סתם לבחון אותו ולהעיר הערה. סקס עם בן או בת הזוג? לפחות בעשרים שנה הקרובות כבר לא ספונטני..."מאמי לא עכשיו אני שואבת".. או "מאמי הוא נרדם, קדימה שלוף, הופה היי". "מאמי הוא בוכה בוא נפסיק"...כמובן שכל אקט נעשה כשהתינוק מוסתר מעיננו בידי חומה עצומה של כריות או לחילופין בחדר אחר ותוך ניסיון שלהשמיע קולות מינימליים של הנאה פן צ'ופצ'יק יתוודע בשידור חי לתהליך היווצרו. בוא נגיד שאם אי פעם פנטזתי על סקס בשלישייה, לא כך זה נראה. 

המימד הפיזי

"לא תעשה לך פסל וכל תמונה"

הגוף המפוסל שהיה לי איננו. ואני כל-כך רוצה שישוב. אני מביטה בתמונות שלי מלפני שנתיים, בקיני קטנטן בתאילנד או ג'ינס קרוע חושף רגליים שזופות ורזות בטיול ליד ירושלים. איך העזתי בכלל אז לחשוב שאני צריכה דיאטה???

למרות ההיריון הקשה שכלל בכל חודשיו ממוצע של בין הקאה לשבע ביום, הרי שהתווספו איי אילו שומנים עודפים. וכעת, בגלל ההנקה אני גם לא יכולה לעשות דיאטה (זה פוגם ביצור החלב ויכול להפסיק אותו בטעות). וכך, מתהלכת אני בגוף שאינו שלי. כמו תחפושת שאני רוצה להשיל אבל היא שם. וההנקה גם תורמת להשמנה, הגוף דורש יותר קלוריות ומשום מה המשיכה העיקרית היא לשוקולד ופחמימות. ביום שניתקו ממני את צ'ופצ'יק וחתכו את חבל הטבור, נוצר חבל טבור חדש ביני לבין נוטלה. ורק מהדיכאון אני רצה עכשיו לנגוס בעוגת השוקולד שמרים שקניתי... 

טרמינולוגיה

"לוחות הברית האלוהית בין הילדון להוריו"

כאילו שלא די בחוסר שעות שינה ובשאר תחלואי הגוף שעדיין מנסה להחלים מתשעה חודשים של שוק טוטאלי, הרי שיש עולם חדש של מונחים פתאום. אמא שלי הפכה לסבתא. אני לאמא. סבתא שלי לסבתא רבא. אבא שלי הוא סבא אבל אבא שלי. ואז חידה כשאומרים "הנה אבא בא" הכוונה לאבא שלי? של צ'ופצ'יק? או אם סבתא באיזור האם מדובר בסתא שלי? או באמא שלי שהיא סבתא של צ'ופצ'יק? בקיצור, אני אוהבת משחקי היגיון וחידונים, אבל זה לא פייר! תנאי ההתחלה אינם הוגנים עם ממוצע שינה של שעתיים ביום.

 מעבר לזה יש עולם שלם של מונחים שגם הוא חדש: תפרחת חיתולים, פורמולה, גרעפווטר, סימיקול, לנולין, נוטרילון, קוליק וזה רק על קצה המזלג. כמו-כן מונחים מוכרים המיקום הקודם, משנים משמעות. אוניברסיטה? לא, לא מדובר במקום שבו הוצאתם את התואר שלכם. זה בסך הכל כינוי לשטיח שמחוברות אליו בובות, אורות ושאר ירקות שנועדו לפתח את חושיו של הקטן. טרמפולינה? גם כאן לא מדובר במקפצה הכיפית, אלא בכסא גמיש ששמים בו את התינוק כשרוצים לעשות דברים אחרים.

מימד הזמן

"כבד את אביך ואת אימך. או לפחות תן להן חצי דקה לעצמם"

ביקום החדש שנקלעתי אליו הזמן מקבל משמעות אחרת. פעם, בימי טרום ההיריון והלידה יכולתי לקום ב-12 בצהרים, לפהק, ולהמשיך לישון עוד שעה. אחר-כך לקום, לשתות הפוך בנחת, ללכת לים, לפגוש חברה, קניון, לבהות בקיר ובעיקר להיות עם עצמי. עכשיו כל יציאה מהבית היא פרויקט והזמן משנה את הופעתו במרחב. מצד אחד היום שלי עובר בספיד, ממש "בים מי אפ סקוטי", קפיצות בזמן. מצד שני, לומדים לעשות שלושים פעולות בבת אחת כך שהזמן מקבל נפח אחר. לדוגמא, למדתי לשאוב את שני הציצים בו זמנית, בזמן שאני מסמסת לבן-זוגי את רשימת המכולת להיום ולדבר בטלפון עם חברה. מצד שני, אין זמן בכלל לפדיקור, מניקור או פן וביננו לפעמים יש ימים שמקלחת היא לוקסוס. במקביל לשינוי מרחב הזמן ישנו שינוי המימד הפיזי שכן לומדים לעשות את כל אותן 30 פעולות תוך שימוש ביד אחת בלבד. שתי ידיים? כמו שינה, גם זה לחלשים.

קתרזיס

"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אלא אם כן יתווסף ילד/ה נוסף"

ועדיין, למרות הקשיים האלה, ואחרים שלא ציינתי לקום בבוקר ליצור שמזהה אותך ומחייך או צוחק צחוק מתגלגל שווה את הכל. כן נו, זו קלישאה אבל עם כמה שסובלים, ולמרות השוני בסגנון החיים האגואיסטי והנהנתן שהורגלתי אליו, אני לא יכולה לדמיין איך חיי היו עד כה בלעדיו. מצד שני, אולי זה פשוט תסמונת שטוקהולם במין עיוות משונה? 

טוב, חדל קשקשת ברשת. זזתי לשאוב, תנובה איז קולינג....יש לי עוד שבוע בארץ לפני שאני חוזרת הביתה לברלין. קשה בלי ההורים קרוב כשיש תינוק.