לילות לבנים

אני מסתכלת עליו מרים את הקטן שלנו וליבי נשבר. הוא לא יזכה כנראה לגדול עם אבא שלו. לפחות לא כדמות דומיננטית ויומיומית. היום ניהלנו שיחה רצינית ומסתמנת פרידה. אנחנו לא מפסיקים לריב. האמת שבעיקר הוא רב איתי. והפרידה עם תינוק רך ואירוסין...זה נורא קשה. אולי הדבר הכי קשה שעברתי עד היום. חשבתי שעם השנים מתרגלים, מתכהים, זה נהיה יותר קל. מסתבר שלא. ותמיד התחושה הזו שאם רק דבר קטן, פסיק של פסיקון של קוצו של קודקודו ישתנה אז הכל יהיה בסדר. אבל זה מעגלי. והריבים הם אותם ריבים. וחוסר הגמישות הוא בדיוק באותם דברים. ויש גם הבדלי תרבויות מהותיים. והנה הוא משחק עם הבן שלנו. ובקרוב אני אשא במרבית הנטל על כתפי החלשות. לא כך דמיינתי את חיי. לא לתרחיש הזה פיללתי. כמו שאמרה המר״ן בר רפאלי, אני סבבה ואני אחלה אז איך אני נותרת שוב לבד ? החזרתי את הטבעת פעמיים אליו. דברים נאמרו. ולכי תשני אדם בן 39 שאינו מוכן להשתנות ואינו מכיר במגרעות בולטות. 

ואני מביטה בו מרים את הבן שלנו. מרגיע אותו ומחזירו לישון. וזה כל כך עצוב. הוא רק בן שמונה חודשים. והדמעות זורמות בלי מעצורים.