עדכון הכרחי:
שבוע וחצי אחרי שכתבתי את הפוסט העצוב, הוא חזר. אנחנו שוב יחד, משפחה קטנה. עד שזה קרה והוא התעשת עברו עליי שבוע וחצי מהיגהנום עם אי ודאות, פחד תהומי שנסב סביב ה"להיות אם חד הורית בברלין או לקפל ולחזור לארץ ולהיות אם חד הורית בארץ". לבסוף, אני שמחה שזה לא התממש, אבל מי יודע אם זה לא יקרה שוב? אני עוזבת עבודת חלומות ואת ברלין כדי לעבור איתו ל"מגרש הבית שלו" - אמסטרדם. שם חוץ ממנו, חיים משותפים עם הבן שלנו לא מחכה לי כלום. לבנות את עצמי מאפס, ואפילו אפס מינוס, כי אני צריכה ללמוד שפה ואולי גם תואר שני כדי שאהיה בעמדת פתיחת מספיק טובה למציאת עבודה.
מכירים את זה שלפעמים יש פתאום איזה צליל גבוה באוזן, טון גבוה שהולך ונעלם? פעם אמרו לי שזה תא שמת באוזן ולא ישוב. לפני כמה זמן מישהו סיפר לי שהצליל הזה הוא מעבר לתא שמת, הטון שנשמע הוא למעשה הפעם האחרונה שבה אנו אי פעם נשמע את הטון הזה. ולכן, אם שומעים פתאום טון גבוה הולך ונעלם יש להתענג עליו כי גם אם יתנגן אי שם בעולם ואפילו לידינו, לעולם לא נוכל לשמוע זאת שוב. ויש בזה משהו קצת רומנטי אך גם עצוב.
ואז, אולי בגלל סערת הרגשות של לפני חודש, חשבתי על זה שיש אנשים בחיינו כמו הטונים האלה שנעלמים. הם נתנו את הניגון האחרון שלהם, צליל גבוה והתאדו מחיינו יחד עם התא שמת. ולפעמים קצת חבל שלא ידענו שזה הצליל האחרון ולא יכלנו להתענג עליהם עוד קצת רגע לפני השקט.
מקום בלי צלילים חיצוניים. שקט. הצליל היחיד הוא הצליל של הנשימה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין