לילות לבנים

החיים באמססטרדם יפים. למעשה, הם כל מה שברלין לא. אנשים מחייכים יותר, אשכרה מאושרים. מסלולי האופנים מפנקים יותר ומתפרסים בנוחות רבה עם רימזור על פני כל העיר. בתי הקפה יפים יותר (בניגוד לברלין שתקועה חזק בשנות ה-80 בהכל), האוכל טעים יותר ואפילו השפה נעימה יותר. כבר כמה חודשים שאני לומדת הולנדית, המדינה מממנת לאזרחי האיחוד שעוברים הנה לימודים חינם. בהרבה דברים מרגישים את ההשקעה באזרחים ואכן המחקר של קרן יוניצ"ף שמצא שההולנדים וילדיהם הם הכי מאושרים בעולם, לא מפתיע אותי. ולא, זה לא קשור למריחואנה החוקית.

אתן כמה דוגמאות: 

עבור הורי הילדים - לתינוקות החל מגיל אפס יש ספריה חינם למשך כמה שנים (שכוללת פעילויות כמו מוזיקה וכו לתינוקות). במקביל, ישנם "מועדוני זחילה" עם מלא צעצועים לתינוקות בחברת ילדים אחרים, וקפה, עוגות וכיבוד חינם לכל הורה לתינוק עד גיל שנתים וחצי, במשך שלושה ימים בשבוע.

לגבי המשפחה עצמה - הורים רבים בוחרים לעבוד חצי משרה ולבלות זמן עם הילדים שמבלים פחות במסגרת ויותר עם אבא ואמא על חוף הים, בפארק או על כסא אופניים בטיול ביום אביבי. גם אצלינו זו המסגרת אליה אנו מכוונים.

עלות גני ילדים - המדינה מחזירה את מרבית העלות להורים בסוף השנה בתנאי ששניהם עובדים או שאחד עובד והשני לומד. 

עבור מובטלים - המדינה עוזרת לכל אזרח/ית מובטל/ית לעמוד על הרגלים. מעבר לקיבצה חודשית של נדמה לי כשנתיים, המדינה נותנת סיבסוד מיוחד לאנשים שרוצים לצאת ממעגל האבטלה ולהתחיל עסק משלהם. גננת המשפחתון של הבן שלי למשל מקבלת כבר שנה מימון חודשי להפעלת העסק שלה. 

חופש - הליברליות פה חוגגת. הכל מותר, אין טאבו ואין אסור. הכל אפשרי. ולפעמים הלדעת שמותר, עושה הבדל עצום.

ואלה רק דוגמאות רנדומליות שלמדתי להכיר בשהותי הקצרה כאן, ואני עוד לומדת. 

"על נהרות בבל שם ישבתי גם בכיתי"

ועם זאת, הגעגועים לארץ עזים. לפני שבוע הזלתי דמעות בהופעה של עידן רייכל כששר את יפה ירקוני "היו לילות". היום בבוקר זיפזפתי בטלוויזיה ו"נפלתי" על סרט תיעודי בעברית. הסרט לווה בנופים רבים של הכנרת, של מושבים של קיבוצים. הלום שלי תמיד היה לגור במושב. והנה אני גרה בארץ הגבינה הצהובה, האופנים, תחנות הרוח, הג'ויטים והזונות. הכי רחוק ממושב שניתן (נו טוב, למעט הג'וינטים). ובכל פעם שאני רואה סרט עם נופים מארץ ישראל אני ישר דומעת. לא ביקרתי בארץ למעלה מחצי שנה ומסתמן שרק במאי אוכל לבקר שוב. זה אומר שאסגור 9 חודשים (!) בלי לנשום את הים, להריח את הפיח באלנבי, לנשנש בנדיקט בשדרה ולברוח מג'וקים. לפני כמה לילות אפילו חלמתי שאני מבקרת בתל אביב, מחפשת חנייה על גבעה (שלא קיימת במציאות) וממנה רואים את קו החוף של תל אביב. בחלום אמרתי לעצמי "איזה כיף שיום שישי כולם אצל ההורים ויש מלא חנייה". ואז התעוררתי. והים לא היה שם.

אין ספק שהחיים בניכר גורמים להזדהות עמוקה עם השיר "חולם בספרדית". זו מדינה נהדרת, הולנד. אפשר לחיות כאן ברמת חיים מאד גבוהה, הכל רגוע ונעים ולא צריך להיתמך בהורים כל החיים. אבל בלילה אני חולמת בעברית...וחולמת על הארץ ונופיה. האמת, בחשיבה לעומק, השאיפה שלי היא למצוא עבודה שתאפשר לי חיים פה ובארץ במקביל. אולי כעצמאית זה יקרה.

ולהן הפסקול לפוסט זה:

http://www.youtube.com/watch?v=CD9m7IXxbKg