לילות לבנים

אני עזבתי אותו כי הרגשתי שאני לא אוהבת מספיק. שאני לא שם. הוא רצה לחזור. מאד. התחנן אפילו. ואני תכננתי טיול בחו"ל. הוא כתב עליי שיר (במשותף עם הכלבה שלו שמתה). שיר לזכרנו שפרסמתי כאן פעם.

עברו ארבע שנים במהלכן הכרתי בן זוג, יש לנו תינוק מדהים, אנחנו חיים באמסטרדם.

ועדיין. היום הוא העלה תמונה של טבעת אירוסין עם הכיתוב "היא אמרה כן". ואחר כך העלה תמונה של אישתו לעתיד. יש לו חברה מקסימה, ארוסה, כבר כמה שנים והיא נראית ממש מתוקה ויפה. ואיכשהו זה היה די ברור שזה יקרה. אבל כשזה קרה הייתי מאד מופתעת ולא ציפיתי לרגש שעלה בי, אבל היתה לי צביטה בלב. והיא לא עוזבת.

מצד אחד, אני רוצה שיהיה לו רק טוב. באמת. אבל יש בי גם צד אגואיסטי שרוצה לדעת שכמהים אליו, משתוקקים אליו ושלא מתגברים עליו. אולי זה אנושי, אולי זה דפיקות שלי. יש בי אהבה אליו זה ברור. ומכל הבילבול הזה אני מנסה להבין את הצביטה הזו. להתחבר אליה. להתבונן בה. לנסות ללמוד ממנה מה זה אומר עליי.

בינתיים, אני לא ממש מגיעה למסקנות וזה רק מבלבל אותי יותר.

https://myspace.com/guiltymind/music/song/she-ain-39-t-here-anymore-77415921