לילות לבנים

את התמונה שמתנוססת בבלוג שלי צילם מישהו שאני מכירה. הוא היה חייל במלחמת לבנון השניה. הוא נכנס פנימה עם הכוחות, הדאיג את כולנו. כשחזר אני והאקס שלי נסענו אליו לגבול הצפון. עברנו שיירות של טנקים, נופים שנראו ריקים. היינו ממש בהתחלה כשהיה אפשרי לחזור לשפיות ולהסתובב שם חופשי. הכל נראה כמו שדה קרב בפני עצמו. ואז הגענו אליו ולחברים שלו. זה מדהים לראות קבוצת חיילים החוזרת משדה הקרב. כולם היו רחוצים או הסתובבו בתחתונים. ערימות של אוכל ומתנות חיכו להם. נדמה לי שסאשה באון כהן תרם פלייסטשיינים שגם היו שם בערימה. והוא חיכה עם חיוך אמיץ, חיוך יפה כזה שיכל באותה קלות לככב בעיתון במודעת אבל, נער פוסטר של מלחמה. והיו תלונות מפה ועד הודעה חדשה, על הציוד שלא הספיק, האפודים שלא היו, המיגון שלא חודש, האוכל שנגמר. מוזר שאנחנו מדינה במלחמה תמידית ועדיין נראה שלא היינו מוכנים. כמה ימים אחר כך הוא שלח לנו תמונות משדה הקרב. אחת מהם היא התמונה הזו שהוא צילם לדעתי ביציאה. החיילים של היום מצלמים עם "גו פרו" מצלמת האקשן. החיילים של "לבנון 2" עדיין עשו את זה עם מצלמה אוטומטית. אני זוכרת שראיתי תמונות אצל אבא של חברת ילדות ממלחמת ששת הימים של גופות מחבלים שנלקחו במצלמת סטילס. כל דור והתיעוד שלו. מניחה שהפרעונים ניסו להעביר מזה בציורי הפירמידות שלהם. העולם הזה רקוב. רק מלחמות הוא יודע משחר קיומו. הגיע זמן לבנות יחד תיבת נוח בחללית ולחפש פלנטה אחרת.

*אזהרה: תאורים גרפים של תמונות קשות בפיסקה הבאה ובזו שאחריה*

אני חושבת שהיו כמה דברים במלחמה הזו שעימתו אותי עם מצבים חדשים. נחשפתי להמון חומרים, המון תמונות, המון דיווחים. התמונה שהכי זיעזע אותי מכל המלחמה היתה של גופה של ילד פלשתיני, כשראשו פתוח והמוח - איננו. האבא ליד המיטה המום ובוכה. אני לא נכנסת לדיון הרגיל של "הם התחילו", "במלחמה יש מתים" ומי אשם. אני מאד פרו-ישראלית. הפיד שלי בפייסבוק מעייף אנשים כבר מרוב סירטונים ותעמולה פרו-ישראלית באנגלית לטובת מכריי בעולם, ויש הרבה כאלה. אבל אני גם אמא. תמונה כזו ישר גרמה לי לדמיין את הבן שלי שוכב שם על המיטה בלי מוח. וזה לצורך העניין לא משנה מה מוצאו של הילד, ומה קרה לו שמת שם והאמת? בכלל לא קשור ממה מת זה האימג' הזה שלא עוזב אותי כבר תקופה.

תמונה אחרת שראיתי זה של אבא אוחז בביתו הקטנה, לבושה בשימלה מתוקה וורודה, בת שלוש. אבל זו ילדה מתה. מדובר בגופה של ילדה, בלי ראש. הצבע על עורה נראה עוד חי. המבט בפניו של האבא נראה מת והסובבים אותו ברקע בוכים. מדובר בטבח שמתרחש כעת בעיראק, טבח הנוצרים (כנראה ISIS עשו זאת כאזהרה אבל לא בטוח). לכל תמונה יש אירוע מאחוריה. אבל זירת הדיברור ויחסי הציבור הפכה לנשק העיקרי של המלחמה, ונשק זה מטשטש וחובט ומערטל באמת. כמו הזיה בעליסה בארץ הפלאות, אין לדעת מה נכון ומה מומצא, מה ערוך ומה לא. 

בכל מקרה. אני בדילמה. העיתונאית שבי ממש רוצה לרוץ אחרי טילים ונפילות. עם כל הפחד והאזעקות היה משהו מרגש בזה בזמנו.

האמא שבי שמחה שאני רחוקה משם ובני במקום שלפחות כעת מסתמן בטוח. אמסטרדם. מצד אחר, בני משפחתי בארץ ואני דואגת מאד. הורי גרים באיזור מטווח טילים, ליד שדה התעופה. יש שם גם נפילות שבמכוון לא מדווחות בשל ביטחון שדה. יש פעמים שלא ניתן ליירט שם כיפת ברזל בגלל שיש המראה והטיל עשוי לפגוע במטוס. לא קל.

טוב, מחר בבוקר קופי שופ, לעשן משהו לשכוח את הפוסט הזה.לשכוח את המציאות הזו.