כשאנשים יקרים לליבי מתים, הקול שלהם ממשיך ללוות אותי. סבתא נקברה לפני שמונה שנים ועדיין הקול שלה נשמע בראשי באופן ברור. בת הצחוק שלה מהדהדת גם היא לפעמים. וכך גם נימת ההתפעלות "ראיתי אותך היום בטלוויזיה!"היתה אומרת ולא שינה לה שזה היה ערוץ מקומי ותו לו. מבחינתה אם ראו אותי בטלוויזיה זה דבר חשוב.
ובדיוק באותו יום האזכרה אדם יקר אחר נפטר. אלמנט ההפתעה היכה בי. המובן מאליו בו אנחנו חיים, לוקחים את סביבתנו כדבר אכסיומי לא מודעים לשבריריות הרגע והזכרון. האדם הכי חזק ודומיננטי יכול להיעלם כך פתאום. ואז אבא שלי שולח לי מהארץ הודעת טקסט שהאיש הזה, בן גילו שהיה לו כמו אח, ולמעשה יותר קרוב אליו מאחיו הביולוגי בהרבה, נפטר. אדם יקר שאני מכירה מינקותי ושהתראינו פחות ממה שקיוויתי ויכלתי איתו ועם משפחתו (הם גרים בניו-יורק). כל כך חיכיתי למפגשים האלה עם המשפחה שלהם וכל כך נעצבתי תמיד כשעזבו חזרה לארה"ב או כשאנחנו חזרנו חזרה לארץ.
וכעת, גם הקול שלו מהדהד בראשי. וזה נראה לי כל כך מוזר שרק לפני שנה דיברנו בטלפון, אני עם תינוק קטן והוא בדרך להיות סבא, והוא הסתיר את מחלתו. לאבי סיפר שהוא חולה ומדי פעם מבקר בבית חולים אבל לא פירט במה. לכן, גם לא נפרדנו ממנו. וכעת, הוא נכנע לסרטן הדם. הוא לא הסכים לקבל טיפולים, וכעת גם אי אפשר לשאול אותו - למה?. האיש החי, השמח הדומיננטי שהוא ואבי אהבו אהבת נפש אחד את השני -איננו. האיש שאבי תיחזק עבורו בארץ את קבר אביו שלו שנפטר, שקנה איתו יחדיו לברית של הנכד שלו וכל כך הרבה דברים אחרים וזכרונות...כמו הסיפור המצחיק הבא שסיפר לי:
"כשהכרתי את בטי לקחתי אותה לדייט מול השקיעה. כשהגענו אמרתי לה 'בטי תראי את השמש', והוא ענתה לי 'מה איתה'?"
וכך מתאספים להם קולות של אנשים שאינם. לאחת צליל גבוה, לאחר צליל מצחיק ובטוח. לפעמים, אני מנהלת איתם שיחות בראשי. בעיקר משחזרת שיחות שהיו. כך אני מחזיקה את שאריות הקיום שלהם עוד קצת. סוחטת עוד שבריר שניה של חיים.
ביום שאני אמות, יעלמו הקולות. ואז הם ימותו בפעם השנייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין