לילות לבנים

היום איבדתי חבר.

אדם קרוב שבמפתיע חדר לליבי בפרק זמן מאד קצר של שבועיים.

כן. מסתבר שהבלוג הזה מתחיל ממקום של מצוקה. אני מקווה שבהמשך הוא יהפוך לבלוג ורוד יותר ואולי אף ייכנס, לא עלינו, לקטגוריית ה"אופטימיים". אולם כרגע המצב שונה וכפי שניתן להבין מהכותרת, אני חווה שוב את אחד מהלילות הלבנים שלי.

קצת רקע: אני בחורה של לילה לא של יום. מאז ומעולם הייתי. תמיד דמיינתי, כי לו היה ניתן הייתי משנה סדרי עולם וחיה בלילה וישנה ביום. מזל שיש את יום שבת מחר ואני אוכל לישון לי בכיף. לכן סביר להניח שמרבית הפוסטים שלי ייכתבו בשעה זו.

הלילה אני לא נרדמת כי אתמול זה שוב נגמר. כבר הייתי בסרט הזה והוא קשה עבורי.

רק אתמול היה סקס, אינטימיות והקשבה והבוקר קיבלתי (שוב) את השיחה המוכרת לי כל כך מהעבר. יודעים כשזה בא כי הטון פתאום שונה, האינטונציה, בחירת המילים והנתק. אוי הנתק. אני רק רציתי ממנו חיבוק. והוא? הוא לא יודע מה הוא רוצה, אז הוא מעדיף לחיות לפי הסיסמה"יותר טוב כלום מכמעט".

ואני? שוב אני תקועה במעגל האינסופי של לבחור להכניס אדם לחיי שהוא אינו עבורי. רק שהפעם זו מערכת יחסים קצרה עם אדם מדהים שהחלה ברעש וצלצולים ונגמרה במפח נפש.

מחשבה לפוסט הראשון שלי: מדוע אני בוחרת להכניס לחיי אנשים מתוסבכים? מדוע אני מרגישה שאיתי זה יהיה אחרת למרות סימני האזהרה ולמרות שחלקם אומרים בפה מלא - "תקשיבי אני כזה. יש לי בעיות ואני מזהיר אותך שזה לא ילך".

אשמח לחיבוק וירטואלי או רעיונות בנושא