לילות לבנים

כשהוא סיפר עליה, קינאתי. מישהי שהוא אהב פעם וכנראה עדיין אוהב. כשהוא נפרד ממנה הוא בכה. בכה לסירוגין כמה שעות, כי הוא כזה. הוא רגיש כשהוא בוחר להיות כזה. לצערי, כשהוא נפרד ממני, הדמעות לא הגיעו. מדד הרגשות שקיבלתי ממנו כפידבק היה שווה ערך לקור הלילי שתקף את מחוזותינו לאחרונה, במצב בו עומדים ערומים ללא כסות בגשם.

רציתי שיכאב לו לעזוב אותי. באמת. קיוויתי שהוא יבכה מזה, כי הוא יודע כמוני שזו טעות. אבל הוא בשלו "יותר טוב כלום מכמעט". למה כמעט??? למה??

ואני, מסתבר, דומה לו מאד. כבר כמה שעות שאני מבולבלת מהצעד שלו ובוכה מבפנים, מתייסרת, כועסת, גונחת. אבל הדמעות אינן זולגות מעצמן. ואני מנסה, מוציאה קולות משונים, מעוותת פניי, חושבת על השיחה האחרונה, מתייסרת, נעצבת לליבי בשחזור תמונותינו מחובקים. ואין. אין ולו דימעה אחת לרפואה, דמעה אחת של שחרור אמיתי, של קתרזיס.

אלוהים. אני רוצה לבכות.