לילות לבנים

בסרט "החופשה" (אחלה קומדיה רומנטית, מומלץ) יש קטע שבו הגיבורה הראשית מתבאסת כי איננה בוכה אף פעם. רק כאשר היא נפרדת מהבחור שאליו נקשרה כה מהר והוא אליה (טווח של כשבועיים בסרט כמדומני), רק אז במונית היא מצליחה סוף, סוף לבכות. היא בוכה מעצב אך צוחקת צחוק משחרר כי היא שמחה שסוף, סוף זולגות הדמעות.

פתאום זה קרה ב"חנוכת בת" של חברה (בריתה). הייתי מוקפת בחברים פרצופים מוכרים שבגלל מצבי הנפשי הרעוע לא בהכרח התחשק לי לראות. רציתי מיטה, וטרנינג ופוך. חברה בשם לילך ניגשה אלי ושאלה "הכל בסדר?" ואז הרגשתי איך השחרור מגיע, שוב התחושה החמימה של העיניים מתמלאות בדמעות. הייתי עצובה ומאושרת בו זמנית. עניתי לה שחבל שאשיב לה כי אז אבכה. אז יצאנו לסיבוב ספסל בחוץ. לילך היא בחורה מדהימה. היא עושה שיאצו ומרפאת בפרחי בך וכולה טוב לב אחד גדול ומזמין. היא מאד רגישה חכמה ואנשים נפתחים אליה תמיד.

תודה ללילך שפתחה לי את החסימות. ותודה לדמעות שהגיעו...אויש זה טוב.

ונסיים בשיר:

ובימים ההם כגוף אחד נחיה,

עין תחת עין, שן תחת שן,

בליל של איברים בריקנות מתפשטת,

סערת רגשות בחורף קר,

או אז אדע,

כי אין מלבדי ומלבדי לי