לילות לבנים

עוד פוסט של לילה לבן. מנסה להכין עבודה לאוניברסיטה ולא הולך. הוא מטריד את ראשי.

נתחיל מזה שלהתחמק זו פחדנות בעיני. להתחמק זה לדעת שמשהו אצלך דפוק, אבל ממש בלי יכולת להסתכל לזה בעיניים. לברוח מהשדים במקום להתמודד איתם. לברוח מחסר הנעימות.

הגבר שלי, לשעבר, זה שהיה שלי לחצי שנייה מתחמק ממני.

וזו תחושה נוראית. מי שלא עבר אותה בחייו מצד אדם אהוב וקרוב לא יבין זאת.

אין לי כינים, אני לא אובססיבית, אני כוסית, חכמה, מצליחה ויפה. ואתם יודעים מה? גם ממש, ממש כיף בחברתי. אני מחוזרת עצמאית ונותנת המון חופש גם לצד השני. אז למה, תגידו לי, למה לעזאזל כשהוא רואה שאני במסנג'ר הוא מתנתק???

הכפתור הקטן שמסמן שאני 'און-ליין' מביא לו את הלחץ. בלי להכנס לנפשו המסובכת, חולה, פצועה גם כך, אבל הוא מבועת מזה.

השיחה האחרונה ביננו היתה רעה. היה מתח באויר. זה היה קל לו שזה ככה, כי זה גרם לו להשלים יותר עם ההחלטה שלו. כשאתה מתחיל לשנוא מישהו זה עדיף, מאשר מישהו שכיף לך איתו. רק יום קודם הוא היא כולו 'עלאק' מאוהב בי לגמרי. קירקר סביבי כמו מחזר נלהב ואפילו שוב שכבנו. אנשים מהצד שהביטו בנו אמרו שהוא נראה מאוהב ואני נראית לא ממש מעוניינת. מאוהב? שחקן מעולה, באמת. זה היה אוסקר-קליפ משובח.

בשיחה הלפני אחרונה אמרנו שחותכים בלי להישאר בקשר. אחרי דקה התחרטתי, כעבור כמה שעות יצרתי איתו קשר שוב ואמרתי לו "בוא נישאר ידידים". הוא הסכים אבל אז החל להטיח בי שאני כועסת (עד ההטחה, ממש לא) ועוד דברים והטון שלו הפך יהיר, עוקצני וצדקני.

ועדיין, להתנתק מהמסנגר....ורק בגלל ששמי מתנוסס שם. פחדן.