חורף. גשם. כל העוברים בכיכר המדינה הם צרפתים. הייתכן שהקוראסונים כאן פריכים יותר??
אולי בגלל הסילבסטר, אולי כי חורף, אולי כי אני לבד, אבל היום החלטתי לחפש לי אהבה עצמית.
בעודי הולכת בהפוגת הגשם, המגפיים שלי בלויות ואני בוהה בחלל, פונה אליי איש מבוגר ברחוב, חובש כיפה ושואל: "למה את עצובה?". חייכתי חיוך מאולץ והמשכתי ללכת. תמהוני. הוא הלך אחריי והמשיך, "אל תהיי עצובה כשאת עוברת לידי. את בחורה יפה, אני מבין שגשם אבל תחייכי". עניתי לו שאשתדל והמשכתי ללכת. חייכתי לו ואז גם חייכתי לי.
מדהים עד כמה אנחנו שקופים לזולתנו בעודינו צועדים ברחוב. לפעמים זרים מבינים אותנו יותר מכל אדם שקרוב לנו.
בחוץ החל להחשיך, ואני כאמור ילדה של לילה. ישבתי לי בבית קפה חמים ומזמין. זאת, לאחר שראיתי באחד מחלונות הראווה מגפיים "במבצע" שאינן בלויות כמו שלי ועולות כמו הכליה שלי בערך, כלומר שכר דירה של חודשיים. לידי ישב זוג שהתווכח כיצד לחנך ילדים. ריגלתי אחרי שיחתם והתאפקתי לא להזמין את עצמי לשבת לידם ולחוות גם כן דיעה. הייתי לבד. מאד.
ואז פתאום הגיע חיוך. בין השלוק של התה לביס מסנדביץ' אבוקדו נהדר. הייתי לבד ואהבתי אותי! מצאתי את האהבה העצמית שלי, דוקא במקום הכי מנוכר.
אני עובדת היום בסילבסטר. זה לא אכפת לי, כי אני לא בחורה של מועדים לשימחה. אני לא אוהבת מסיבות כי התאריך ביומן קורא לחגוג, אני חוגגת כששמח לי בלב ובא לי. ורצוי במקום גדוש אלכוהול.
למי שכן חוגג היום-
נישוקים וחיבוקים!!!
הערה חשובה: מצחיק שקוראים לכיכר המדינה בשם הזה למרות ש99.9% אנשים במדינה, לא יכולים להרשות לעצמם לקנות שם כלום. ואולי בגלל זה יש שם צרפתים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין