לילות לבנים

אני זקוקה לסטירה מטאפורית לנפש. משהו שיזעזע את עולמי, ירעיד את אמות הסיפים, יגרום לי לטלטול שבסופו אגיע להכרה. להבנה. לשחרור המיוחל. שאיננו.

אני רוצה סטירה מצלצלת, אך כמהה גם לליטוף. עורגת אליו...

האהבה העצמית שמצאתי אך לפני יומיים וכתבתי עליה כאן באושר רב, נעלמה לי שוב. תחושת המחנק בגרון חזרה ואיתה חוסר הביטחון העצמי. אני זקוקה לעוד טיול, פיזי ופנימי.

ואז, במצב הקטטוני הזה, אני מהלכת כמו זומבי ביקום הקטן שנקרא עולמי. אני מתה חיה. יש את הבחוץ ויש את הבפנים ושניהם שונים ופועלים בנפרד. מבחוץ אני חייכנית, יש לי חברים, מחוזרת, מצליחה, מרוויחה לא רע בכלל לגילי. מבפנים יש סערה שמאיימת למוטט את הספינה המקרטעת גם כך.

ואין מגדלור. ואין נקודת אופק. ויש רק פטה מורגנה, כמו במידבר, למרות שאני שטה על פני מים.

ועכשיו אני זקוקה לסטירה. לפני שאטבע..עמוק, עמוק. לפני שהנפש כמו בסיפור ילדותי 'בת הים הקטנה', תהפוך לקצף על פני המים.

יש מתנדבים?