לילות לבנים

לפעמים ישנן מחשבות הזויות שמלוות אותי ביציאתי מהבית ובהולכי לבדי ברחוב. אני לא בהכרח מתכוונת אליהן, אבל כיף לי לזרום איתן ולגלגל אותן בלשוני.

היום יצאתי מהבית והבחנתי ביתוש של חורף נשען בנון שלנטיות על מפתן דלת. בזמן האחרון אני קולטת הכל מגדול ועד קטן. אפילו יתושים. הוא הביט עליי, אני עליו וברחתי. בחורף אלה היתושים הכי מעצבנים. הם מחפשים בית חם להימלט אליו, ואז שנעים להם בין כנף אחת לאחרת או בכל איזור אחר בגופם, הם הולכים למטרה מיד - פשוט לעקוץ. (הכי מטריד זה עקיצות בעין).

ואז הגיעה מחשבה הזויה. איזה כיף להיות יתושה ליום אחד (בתקווה שהיום הזה לא ייגמר מעוכה במוסף 7 לילות).

יום עבודה פשוט - אתה בא, אורב כמה שעות על הקיר, עף קצת בזמזום טורדני, מביט  סביב ומוצץ דמם של אנשים. להיות יתושה ליום אחד, אבל לא בקטע רע של לשתות דם כדי שיסבלו, אלא בקטע אחר שקצת מזכיר את חווית ההיקי.

בכלל יתושים הם התגלית הבאה. הם חיים בצל של גל התלהבות מערפדים הבא לידי ביטוי במיוחד בספרות ובקולנוע, בגלל האופן שבו הם מוצצים את הדם ובגלל שהם נראים כבני אנוש. ערפד כמובן, מלווה גם ברומנטיקה, גותיקה, אלמוות וטירות מסתוריות ברומניה. לעומת זאת, עקיצת יתוש מלווה בפצע מעצבן ומגרד ובלי חיי נצח. אוההה..הנצח. 

אחח..שמישהו ייתן לי קשית. כל הפוסט הזה עשה לי חשק לקוקטייל על בסיס עגבניות.