לכולנו יש כפתור בלב שמדליק ומכבה רגשות. לרוב הוא נדלק מעצמו, בלי שליטה. את הכיבוי אנחנו בוחרים לעשות.
אז חזרנו למתוסבך שלי זה שאיננו עוד בחיי מבחירתו. בהתחלה אצלו נדלק. והיה אור גדול. אצלי חושך.
אר כך התחיל הבהוב קטן, איפשהו בין השד השמאלי לריאה. ולפתע, האור של שנינו היה כמו זיקוקי דינור בבר מצווה של גידמאק.
ואז האור נעלם. לא היה ברור אם כבה או הוסתר או הוברח.
בדרך כלל יש לגברים מסביבי, בין אם ידידים, או מאהבים, יכולת מדהימה להחליט שהם מכבים את האור מול הנשים בחייהם והופ. ממשיכים הלאה לכיבוש הבא. גם לי יש יכולת כזו לפעמים, אבל לרוב קל לי יותר לחכות שהמנורה פשוט תישרף. ורצוי שתשרוף אותי גם בדרך בכאב מזכך עד שההכרה תגיע.
אז הכפתור שלי עדיין דלוק ומהבהב את הבהובי הגסיסה האחרונים.
חשתי צביטה בלב ליד המתג שלי היום, כשגיליתי כי בעוד אני בתהליך האבלות על הפנטזיה של "מה היה קורה אם..." וכאלה, הוא "המושיע המדומה" שלי לשעבר, כבר כיבה.
כן. גיליתי שהוא תוך יומיים מ"ההפסקה בקשר" שהכרזנו עליה החל להיפגש עם אחרות. הוא כבר היה מוכן לאהבת פוך חדשה וסוערת.
מעניין איך הבחורה לה נדלק האור תגיב כשתראה, אם תבחין בכלל, על מיטתו את כתמי הנוזלים שאני השארתי. שגם הוא השאיר. בדיוק כשם שאני הבחנתי בכתמי הגוף של זו שלפני. מותק, תחליף כבר סדינים
תמונה ראשונה בבלוג:
(הרגליים של המתוק האמיתי "הקרקע הבטוחה שלי". הרגלים הנשיות בקטן על מיטת השיזוף משמאל הן שלי)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
נורמה ולא ג'ין