לילות לבנים

באוניברסיטת תל אביב, בין שום מקום לכלום, מסתתר לו עץ חרוב.

האמת? עברתי לידו אולי מיליון פעם בלי להתייחס אליו בכלל. הוא זקן, הוא לא גדול במיוחד, הוא בדיוק בדרך למדרגות, ממש תקוע שם. ועומד לו שנים מפריח ובורא חרובים.

ופתאום, נהרסה לי תמימותי. דקה קודם מחשבותיי נדדו הרחק מהעץ הזה למחוזות אחרים. כך זה קרה: הצלחתי להתפלח לאוניברסיטה היום במהלך השביתה. ד' ואני מהלכות בין הקמפוס השומם, מתחבאות ממשטרת הסטודנטים חמומי המוח, להלן אגודת הסטודנטים ופתאום...

חשבתי על נודלס, חשבתי על פסטה, חשבתי על סושי. הייתי רעבה גוד דאם איט. ממש, אבל ממש לא חשבתי על שפיך. למעשה מאז הטלטלות בחיי, אני מנסה להתתרחק מזה מעשית וקונספטואלית.

אבל היום נהרסה לי התמימות כשחברתי ד' לימדה אותי כי זהו ריחו של עץ החרוב.

למישהו יש מתכון מוצלח לריבת חרובים?