לילות לבנים

הנה הגיע עוד לילה לבן...ואיתו מצב רוח מעורב.

תל אביב נראתה היום כמו עיר מתה. הכל היה סגור ונפש חיה לא צעדה ברחוב. האמת? לא היתה סיבה מיוחדת לכך. לא היה כל כך קר. וגם הבטיחו סערה שלא היתה. קיבלנו במקומה 2 דקות וחצי של גשם ששטף את כל הזוהמה וטיהר בהרבה מובנים את הרגשות. אז החלטנו שחסל סדר אפרוריות והתכרבלות נוספת בפוך ויאללה לזוז. ניצלנו את ההפוגה הראשונה בגשם כדי לצאת לרקוד. לשמוח. לשכוח אותו.

היעד הראשון - מי חושב עליו בכלל

כשהגענו ל-לימה לימה השוכן ברח' לילנבלום היתה שם מסיבת יומולדת. המקום ממש נחמד מאחר והוא בנוי כמו סלון של הדודה והדוד שיצאו לחופש ביוון, והשאירו את הבית לפארטי משובח. חתן המסיבה, ילד היומולדת היה כפיל של אסי עזר, רק בגבוה. הוא היה יפה. הוא רקד עם בחורה מגודלת בחצאית שזזה על כל הרחבה ודחפה את כולם עם המרפקים ועם הגוף המגושם שלה. למרות שרקדתי בהנאה מרובה עם חבריי והתחברתי למוזיקה בצורה מוחלטת קצת קינאתי בהם על עודף הביטחון העצמי המוגזם שהפגינו...ואז מתישהוא אני והחבורה שלי התרגזנו על הדחיפות הבלתי פוסקות שלהם. אך אל דאגה, איננו פראיירים, במקרה כזה השיטה פשוטה, לרקוד פוגו (לדחוף את כולם בפראות כשיש רוק כבד. מה שלא היה ניתן במקרה שלנו כי ניגנו אייטיז וזה מגוכך) או מה שעשינו - פשוט לביים התלהבות מופגנת ומוגזמת מהשיר ועל ידי כך לדחוף חזרה. זה עבד מעולה.

החלפתי מבטים עם בחור חמוד ביותר. הוא היה עם מישהי שראו שהוא לא נהנה איתה, בכלל לא הסתכל עליה. נהנתי לשחק את תפקיד המפתה והוא נהנה להתבונן בי רוקדת, מתפתלת בחושניות לצלילי המוזיקה. שמחתי מכך שחשתי שיכורה למרות שלא שתיתי כלום. ושמחתי מכך שבוחנים אותי.

אבל..החבורה לחצה. המשכנו ליעד הבא.

כאן אירע השיא של הערב - לבחון בחורים אחרים. לא לחשוב עליו בכלל. שילך קיבינימט....!

היעד השני - לחשוב עליו

קצת ירד ההייפ התל אביבי-ברנז'אי סביב מועדון ה-ברקפסט. ועם זאת, ואולי בגלל זה, הוא עדיין נחמד בעיני אז צעדנו לשם. לפני שהגענו לתור הסלקטיבי המפורסם הורדתי את המעיל. במקום הזה הכל סובב סביב לראות ולהיראות ולכן רציתי להיראות. חבורה של בנים עמדה בכניסה ושיגרה לעברינו מבטים רעבים. לא הספקנו לעצור בכניסה, כשהסלקטור הצביע עלינו וכולם פינו לנו מקום כדי שנכנס. לחשתי לו "תודה רבה" סקסי ונכנסנו. להתחבר עם סלקטורים זה מבורך.

אווירת הקוקאין שלטה במקום כרגיל. גם ריח הסיגריות החריף קידם את פנינו ואיתו תחושת החטאים. אינני מעשנת אבל שותה בכיף כך ששליש קרלסברג הספיקו כדי לגרום לי להתנועע שוב. להתנועע עד כמה שאפשר להתנועע באמת לצלילי אומצה אומצה, טכנו בראש.

בברקפסט מה שטוב זה שתמיד יש אנשים יפים. תאווה לעיניים. נכון, פה ושם יש נפילות, כמו איזה בחור אחד ששאל אותי "מה את שותה" והוסיף "זה רמז" (דביל. יש לי כוס מלאה בבירה שלא שתיתי עדיין) אבל לרוב ממש נעים.

ואז משום מקום התחילה תחושת הבאסה. הלבד.

זה היה מתישהו כשהבחנתי במישהו שדומה לו רוקד. ופתאום הוא צץ בראשי ונתקע. מכאן ההידרדרות הרגשית היתה מהירה - כל אדם שנכנס לברקפסט ישר קיוויתי שזה יהיה הוא. ועם כל אדם שנכנס וזה לא היה הוא, ליבי נחמץ.

היעד השלישי - לחשוב שהוא חושב

צעדנו ברגל הביתה. עדיין לא היה קר. חוץ מבלב כמובן. דיברתי עם ש' והיא אמרה לי לשכוח אותו כבר.

 "כולנו היינו בסרט שלך. אין מה לעשות, הוא מניאק", היא אמרה. חוסר החשק לדון שוב בנושא הזה ניכר על פניה ובצדק. גם הפנסים ברח' אבן גבירול הנהנו איתה בהסכמה. עברנו בין הסמטאות, שמענו את העצים מדברים והגענו הביתה ליעד האחרון - לעוד לילה לבן. אני זוכרת שבלילה הקודם חלמתי עליו. מקוה שהלילה הוא יניח לי לנפשי. יניח לי לישון בשקט. לרפא את הפצע בשלווה.