לילות לבנים

איזה כיף זה לקנות חפצים יד שנייה.

מעבר לעובדה שזה זול, הרי שחפץ שהיה שייך פעם למישהו אחר, מפעיל אצלי את הדימיון שעות נוספות.

אתמול קניתי מעיל ארוך בצבע חרדל עם קצוות פרוותיים סינטטים. זה הזכיר לי את ימי שוק הפשפשים מהתיכון, את רעש הסוחרים וריח הבגדים הצפופים על הקולבים לצד חפצי מתכת וכסף ישנים. המוכרת בחנות היד שנייה, בעלת מבטא אמריקאי כבד היתה עסוקה בריכולים עם חברתה הקלפטע. כשסיימו השתיים להשויץ בלימודי רפואה שנה ג' של הבת של רותי, תהיתי בקול רם על קנקנו של כתם שחור וקטן בצידו הימני של המעיל: "נראה לך שזה יורד בניקוי יבש", שאלתי. האמריקאית אפילו לא הסתכלה לכיווני כשענתה "מה זה משנה? זה עולה רק 70 שקל". תכל'ס, היא צדקה. מעיל בכזה סכום יכול לספוג כתם שחור וקטן.

קניתי והלכתי מרוצה.

בדרך הביתה צצו המחשבות. תהיתי מה גרם לבחורה שמכרה את המעיל שלה, שהיום שלי, לעשות כן. אולי היא השמינה? אולי מהיריון? אולי היא בכלל נרקומנית שהיתה בעבר נערת מסיבות גו-גו והיום מחפשת את המנה הבאה?

הרי מתישהו היו לה את מידות גופי ומתישהוא היא השתנתה בין אם במראה או בלבוש. כיום, בדומה למידות גופה דאז, הרי שהמעיל יושב עליי בול. ריחרחתי מעט ולמעיל אין ריח של סיגריות, אז ייתכן ואינה מעשנת. מצד שני, הכתם השחור חשוד, אולי נגרם מסיגריה? חוץ מזה, מעניין אם היתה נשואה, או רווקה מבולבלת כמוני. מעניין אם יש לה בלוג והיא כותבת עכשיו על המעיל האהוב שמכרה, אחר כך התחרטה, וכששבה לחנות לרכוש אותו בחזרה הוא כבר נקנה.

אחר כך חשבתי לעצמי, אולי היא בכלל מתה בתאונה מצערת. אולי הרוח של אותה בחורה עכשיו שוכנת במעיל שלי ותגרום לי לסיוטים ליליים (והרי גם כך לילותי לבנים).

בסוף החלטתי לחיות בשלום עם המחשבה שפשוט נמאס לה ממנו. מי יודע? אולי יום אחד גם אני אגלגל את המעיל ליד האוהבת הבאה, בחנות יד שנייה עם מוכרת רכלנית אמריקאית.

ועכשיו אני מכוסה במעיל יפייפה,חם לי ונעים. אני מתכרבלת איתו גם בבית וגם כשחם וממש לא צריך. כמו חיבוק של דוב או של אם. מי יודע, אולי המעיל הזה יעזור לי להיתקל באהבה חדשה. רצוי שתהיה יד ראשונה לא שנייה. במקרה הזה אני לא מתפשרת. וממש, אבל ממש אסור שיהיה שם כתם שחור.