לילות לבנים

קוראים לה עדן.

היא ילדה בת חמש, מהממת, לבנונה עדינה וקטנה עם שיער חום חלק. יש לה עיני שקד חומות, סקרניות וגדולות. היא יושבת על השטיח בדירת שני חדרים משופצת אך קטנטנה בפרוור משעמם ברמלה. במקום שהיא גרה, בקצה העולם שמאלה, באמת לא קורה כלום. בטח יום אחד נקרא בעיתון שמרוב שיעמום הדוור לקח רובה ויצא למסע רצח בשכונה.

בידה אוחזת עדן בבובת ברבי ומסרקת את שערה. ומסרקת. ומסרקת.

אני נפעמת. הן כל כך דומות. עדן כל כך כובשת ואני מביטה בה המומה. אני רוצה לחבק את עדן חזק חזק ופוחדת שהעוצמה תפחיד אותה. בסך הכל בת חמש שלא תבין ודאי 'מה האישה הזרה הזאתי חונקת אותי בחיבוקים ונשיקות'. אני ואמא של עדן לא התראינו 8 שנים וזה כל כך החזיר אותי אחורה. שילוב של עצב מתוק והתפעמות כנה מציפה אותי.

אמא של עדן היא בת גילי, כלומר בקרוב בת 26. עם אמא של עדן גדלתי והיינו חברות הכי טובות, מאז שעלתה לארץ בגיל 11 מברית המועצות ועד כיתה ח'. היינו משחקות יחד בהפסקה, מרכלות, מציקות לחתולה הסנובית שלה קטיה, מבריזות מבית ספר, מציירות ומעתיקות לנייר קווי מיתאר גופם של דוגמנים ודוגמניות מקטלוגים ומקשטות איתם את החדרים שלנו, מתחננות בפני אמא שלה שתיתן לה להישאר אצלי אחרי 9 בלילה, כי כל כך כיף לנו יחד.

ועכשיו, אני מסתכלת על פרי ביטנה שיושבת עם הברבי ובוהה מולי. מעסיקה את עצמה נהדר הילדה.

פתאום, היא מעדכנת אותי שאמא שלה, סבתא של עדן נפטרה מסרטן. האישה היפייפיה, מושא להערצה של שתינו - איננה. בשורת איוב, שהן כבר עיכלו אבל עבורי זה טרי ומוחץ את הקרביים.

ואז לפתע מתגבשת לה תמונה-

אמא של עדן.

היא ילדה בת אחת עשרה, מהממת, לבנונה עדינה וקטנה עם שיער חום חלק. יש לה עיני שקד חומות, סקרניות וגדולות. היא יושבת על השטיח בדירת שלושה חדרים משופצת אך קטנטנה בפרוור משעמם ליד תל אביב. במקום שהיא גרה, בקצה העולם שמאלה, באמת לא קורה כלום. בטח יום אחד נקרא בעיתון שמרוב שיעמום הדוור לקח רובה ויצא למסע רצח בשכונה.

בידה אוחזת אמא של עדן בבובת ברבי ומסרקת את שערה. ומסרקת. ומסרקת...