לילות לבנים

היום טיילתי עם ירדן. כולה ילדה, חיילת בת 20, אבל כל כך בוגרת לגיל שלה, שפשוט תענוג לדבר איתה. ישבנו לנו כמנהגנו לאחרונה, בין משמרת למשמרת ואכלנו ארוחת בוקר (כמו ששי ידיד שלי אומר "ארוחת בוקר של כוסיות").

סיפרתי לה שחיי תקועים. בעבודה כלום לא זז, בחיים האישיים כלום לא הולך. ואני מנסה, לא מתייאשת ולא מתבכיינת  מבלי לפעול - אני משנה דברים בחיי, מיקום, בן זוג, צורת חשיבה. מנסה שוב ושוב לפרוץ את המעגל התקוע הזה... אפילו פתחתי בלוג, פור גוד סייק!!

ואז הבנתי שיש בעיה חמורה לא רק אצלי, אלא בכלל לדור שלנו. הפכנו לכל כך ממוחשבים, מסומסים, אינסטנט, שגם מערכות היחסים שלנו, למשל נראות ככה: הבזקים רגעיים של ריגושים. כלומר, אם משהו לא זורם מהר ומייד, כמו הודעת אס.אם.אס או עוד פוסט קצר, מתנתקים. וזה דפוק, כי הרי אינטראקציה בין אנשים היא לא משהו מיידי, זה תהליך שלוקח לפעמים זמן.

לפני כמה שבועות יצאתי עם מישהו. בהתחלה, בשלב הריגוש המיידי, בשלב הפרפרים בבטן הכל זרם. שנינו היינו מרוגשים כמו איזה שני מבזקי תנועה חמים מההליקופטר של גלגל"צ. רצינו כל הזמן מגע, ועוד אחד מהיר, ועוד אחד..היתה הצפה של מפגשים, עניין ורגשות.

ואז אחרי כמה דייטים, החלה מתרחשת תופעה משונה - כשנפגשנו פנים מול פנים היה מתח באויר. לא מתח מיני ובריא כמו בהתחלה... מתח אחר לא ברור. לפעמים היתה שתיקה מביכה. או סקס ששבר את הקרח.

ואז קרה דבר מעניין, היינו חוזרים איש איש לביתו, מדברים בצ'אט והאינטראקציה הפכה בבת אחת שוב למעניינת. מבעד למקלדת השיחה קלחה והעניין אחד בשני חזר. או אז, היינו מגיעים לשיאים חדשים של חרמנות, של עניין, של אינטלקט, של אומנות. למחרת הצ'אט, שוב היינו נפגשים וכאילו כלום לא היה. דיסטנס. הוא נסגר. הוא הצליח להיפתח רק דרך החומה האפורה של המקלדת. כל כך חבל. כזה פספוס של מערכת יחסים. פספוס שלנו.

פספוס של דור שלם.